"ניצחון של ישראל הוא ניצחון של הדמוקרטיה, החירות והצדק"
הפילוסוף והסופר הצרפתי ברנאר־אנרי לוי נחת בארץ ימים ספורים לאחר מתקפת 7 באוקטובר, כשהבין ש"משהו עצום מתרחש" מאז הוא מנהל קרב בלימה אינטלקטואלי נגד האנטישמיות הגוברת בארצו, מצד גורמים ש"לא מבינים שישראל נמצאתבסכנהקיומית" בספרו החדש, "בדידותה של ישראל", הוא מעמיד את הפוליטיקאים, הפרופסורים והמפגינים בצרפת ובארה"ב על טעותם ההיסטורית, שעוד תעלה להם ביוקר: "זו תופעה שמוכרת לנו מאז שפינוזה ופרויד - בורות מרצון"
אני שונא מלחמות", אומר לי הפילוסוף הצרפתי ברנאר־אנרי לוי השבוע, "אבל ראיתי כמה מהן מקרוב, וכבר 50 שנים אני מגיע לקווי החזית כדי למסור עדות, לכתוב ולהשתמש בנשק שלי - העט - כשיש לי האפשרות לתמוך במטרות צודקות.
"מה שקורה עכשיו לא שונה במאום. זו מלחמה שישראל לא ייחלה לה ולו לדקה אחת - ועליה לנצח בה. זה קשור להישרדותה של ישראל, אבל זה גם קשור לצדק, לחופש ולזכויות אדם".
"קפצתי על המטוס הראשון לישראל", הוא סיפר לקוראיו באירופה באוקטובר ,'23 ימים ספורים בלבד לאחר 7 באוקטובר, ותיאר בפירוט מצמרר את רשמיו משדרות, מבאר שבע, מכפר עזה ומאזור שטחי הכינוס, הרבה לפני הכניסה הקרקעית לרצועה. אך בניגוד למובילי דעה אחרים בעולם, הסולידריות שלו עם ישראל לא דעכה בחלוף השבועות. להפך - מעל לדפי העיתונות ובראיונות הוא משמיע קריאה עקבית וברורה: אסור לעולם להשאיר את ישראל לבדה במלחמה מול חמאס.
זה, בין השאר, גם מה שדחף אותו לכתוב ולהוציא ממש לאחרונה, בימים שבהם האוויר באירופה ובצפון אמריקה ספוג בשנאת ישראל ובאנטישמיות, את ספרו "בדידותה של ישראל". הספר כבר נמצא על מדפי החנויות בצרפת זה כמה שבועות, ובקרוב הוא צפוי להתפרסם גם בארה"ב.
לוי מעולם לא היה מחויב לבון טון האינטלקטואלי של תקופתו. הן כפילוסוף שקרא תיגר על האורתודוקסיה הניאו־מרקסיסיטית ועל רוח השמאל החדש של בני דורו, והן כשייסד את קבוצת "הפילוסופים החדשים" בסוף שנות ה־06. כך גם בגישתו הרב־תחומית לאורך הקריירה העשירה שלו, שכללה עבודה עיתונאית ארוכת־שנים, כתיבה ספרותית ויצירה
קולנועית, ששיאה בסדרת סרטי תעודה מאזורי הקרב באוקראינה. האחרון שבהם, "אוקראינה בלב", הוקרן לאחרונה בצרפת ובארה"ב.
הדמיון בין שתי המדינות, אוקראינה וישראל, ובין שתי המלחמות, בעיקר בנוגע ליחסו של העולם המערבי לשתיהן, יעלה שוב ושוב בשיחה איתו, שנערכת רגע לפני שהוא מגיע לארץ כדי להציג את ספרו באירוע שייערך לכבודו במכללה האקדמית נתניה.
ישראל תציין בשבוע הבא את יום העצמאות ה־67 שלה, וכותרת הספר החדש שלך היא לא בדיוק מתנת יום ההולדת הכי משמחת. האם ישראל אכן לבדה?
"כן, היא בודדה לגמרי, יותר מאי־פעם. העולם גם לא מבין אותה, והיא מגונה בידי כולם. יש בורות מוחלטת לגביה, לגבי תולדות המדינה ולגבי המקום של מדינת ישראל בהיסטוריה היהודית.
"לכן כתבתי את הספר. הוא עונה על שאלות פשוטות. הוא חוזר לבסיס של מדינת ישראל ושואל את השאלות הפשוטות ביותר, שיש לגביהן הכי הרבה בורות: למה ישראל קיימת? באיזה מובן היא תופעה קולוניאלית? איך עם שנמצא במקום כבר 3,000 שנים הוא עם כובש? וכן הלאה. לאנשים באירופה אין שמץ של מושג לגבי כל הדברים האלה".
אנחנו מדברים על עולם שמערער על הדבר הבסיסי ביותר: זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית.
"כן, בדיוק. בזה מדובר כששרים ברחובות של פריז או ניו יורק 'מהים ועד לנהר, פלשתין תשוחרר'. המשמעות של המשפט הזה היא מחיקת ישראל, חיסולה כמדינה יהודית וכמדינה בכלל".
אז מי השאירו את ישראל לבדה? בידי מי היא ננטשה?
"בידי בעלות הברית שלה, שנכנעו לדעת הקהל אצלן. הן עדיין בעלות הברית של ישראל, אבל היום הן זהירות יותר בכל מה שנוגע אליה".
מוסר כפול
העיסוק של לוי ב"בדידותה של ישראל" רלוונטי במיוחד השבוע, כשנראה שהעולם מנהל משא ומתן עם חמאס, מכיר בחלק מהדרישות שלו ולא מחויב לחיסולו. "אני שונא להיות צודק כאן, אבל הכותרת של הספר שלי עדיין תקפה", הוא אומר בצער. "למרות גל הסולידריות עם ישראל אחרי המתקפה של איראן בליל ה־31 באפריל, הבדידות חוזרת ביתר שאת.
"בעלות הברית של ישראל אומרות: מותר ליהודים להיות חזקים, אבל לא חזקים מדי. להגן על עצמם - אבל עד גבול מסוים. איזו מדינה היתה מאפשרת שיתקפו כך את אזרחיה? אף מדינה! ובכל זאת דורשים ממדינת ישראל לרסן את עצמה. אין גבול למוסר הכפול.
"הבעיה עם חמאס היא שמדובר באויב לא נורמלי, לא רציונלי, ואנחנו, המערב, ממשיכים לנסות לנהוג בו ככזה. אמרתי שרוסיה היא מדינת טרור ושיש לנהוג בה בהתאם לכך - והוא הדין לגבי חמאס, בעיקר כשרוסיה עומדת מאחורי ארגון הטרור. גם איראן, כמובן, עומדת מאחוריו, ובמובן מסוים גם טורקיה - שלא לדבר על קטאר, שממשיכה לתת מחסה לראשי חמאס ושיש לה החוצפה, נוסף על הכל, לשחק את תפקיד המתווכת".
זה אומר שישראל צריכה "לגמור את העבודה" ברפיח ולהביס את חמאס למרות התגובה הבינלאומית?
"כן. אמרתי את זה מההתחלה. הדרך היחידה לסגור את הסיפור בעזה עוברת ברפיח. צריך לפרק את חמאס למען עתידה של ישראל, אבל גם למען עתידם של הפלשתינים. צריך לשחרר את ישראל ואת הפלשתינים מחמאס. העולם זקוק למרחב נקי מחמאס - מהים ועד לנהר".
אבל הקהילה הבינלאומית לוחצת על ישראל לסיים את המלחמה ולהגיע להפסקת אש.
"מנהיגי המערב, ובראשם הנשיא ביידן, צריכים להשקיע את כל המאמצים שלהם בלחץ על חמאס עד לכניעתו. כמו שכתבתי ב'וול סטריט ג'ורנל': מספיק עם המשאים ומתנים הבלתי נגמרים האלה עם הקטארים. צריך להפעיל לחץ מקסימלי על חמאס. ניצחון צבאי על חמאס הוא הכרחי, אין דרך אחרת שבה ישראל והאזור כולו יוכלו להתקדם הלאה. שאם לא כן, חמאס ייצא מנצח מהמלחמה הזו ויוכל להתפאר בכך שניצח". כלומר, ללכת עד הסוף. "כן. לחלוטין. ישראל חייבת ללכת עד הסוף במלחמה הזאת. למען ביטחונה, למען הפלשתינים, למען האזור כולו ולמען העולם. בדיוק כמו אוקראינה, ישראל נלחמת למען ערכי הדמוקרטיה והחירות. כמו הכורדים שנלחמו נגד דאעש כדי להגן על השטח שלהם, אבל גם כדי למנוע את 11 בספטמבר הבא ואת הבטקלאן הבא (התיאטרון הפריזאי שבו בוצע פיגוע בנובמבר ;2015 א"א). ישראל נמצאת באותו המצב ונלחמת באותו סוג של חזית".
מלחמת קיום
"ניצחון של ישראל הוא ניצחון לחירות, לדמוקרטיה, לכל מה שנכון וצודק, בעוד ניצחון של חמאס זה ניצחון לברבריות, לטרור, לרצח ולאונס", הוא אומר לי כשאני חוזר ושואל אותו על הלחץ הבינלאומי. "ניצחון של ישראל הוא ניצחון של המגינים על אוקראינה בשוחות של באחמוט שבמזרח המדינה, ושל הילדים המתחבאים במקלטים בחרקיב.
"זה הניצחון של האויגורים, של הכורדים האמיצים שעדיין מגינים עלינו מדאעש, של הנוצרים הניגרים שיש ברשותם רק סלעים ואבנים מול המרצחים מבוקו חראם ומפולאני, ושל כל האנשים שלא רוצים מלחמה - אבל חייבים להילחם כדי להיות בני חורין. ניצחון של חמאס הוא ניצחון של הרפובליקה האסלאמית, של רוסיה, של טורקיה, של סין, של האסלאם הקיצוני. לאפשר דבר כזה - כלומר, לדחוף את ישראל להפסיק את המלחמה - לא יהיה רק תבוסה של ישראל, אלא של כולנו. וזה בלתי מתקבל על הדעת". אז איך אתה מסביר את הלחץ הבינלאומי? "הבחירות באמריקה. מדובר בפוליטיקה קטנה. זה עצוב, אבל זו האמת. הופתעתי מההתנהגות של הנשיא ביידן. מצד אחד, הסיוע הצבאי והכלכלי ממשיך להגיע. מהצד השני, מרגישים בבירור שהוא שומע את המחאות ואת הרעשים שמתעוררים בבייס שלו. התפרסם לאחרונה מאמר של פרנקלין פויר ב'אטלנטיק': 'תור הזהב של היהודים באמריקה הגיע לקיצו'. אני חושב שזה נכון באופן טרגי". זה לא הזמן שלהם - ושלך - לעלות לארץ? "אולי, אבל כרגע זו לא הבחירה שלי וזה לא התפקיד שנתתי לעצמי. התפקיד שלי הוא להיאבק כאן, בצרפת. להסביר לצרפתים שאם יש רפובליקה אמיתית וגדולה - במובן הטוב שיש למילה הזו בצרפת - הרפובליקה הזו היא ישראל. רפובליקה ליברלית, רב־תרבותית, עם שלטון חוק". מה בעצם אתה מנסה להסביר להם ולעולם? "מבחינה היסטורית, העולם שכח את הצורך במדינת ישראל. הוא שכח שאם בסופו של דבר המדינות נתנו ליהודים את פיסת הקרקע הקטנה הזו שמכונה ישראל,
"אמרתי זאת מההתחלה: הדרך היחידה לסגור את הסיפור בעזה עוברת ברפיח. ניצחון צבאי על חמאס הוא הכרחי. אין דרך אחרת שבה ישראל והאזור כולו יוכלו להתקדם הלאה. שאם לא כן, חמאס ייצא מנצח מהמלחמה ויוכל להתפאר בכך שניצח"
"זו הכחשה בזמן אמת. היה אירוע ראשון, 7 באוקטובר, ומייד אחריו אירוע שני - מחיקת 7 באוקטובר. אנשים לא רוצים באמת לשמוע. הצטברה שכבה עבה של ידע שקרי שמונעת מאנשים מלהכיר את העובדות, לדעת מה באמת היה"
זה היה במטרה להעמיד חומה, להקים מבצר נגד נהרות הדם היהודי ששפכו השנאה, הפוגרומים והשואה במשך אלפי שנים. היום, כמדומה, אין אף אחד שמבין שישראל מנהלת מלחמת קיום".
מה שבניגוד לרבים אחרים התעקשת לראות במו עיניך מהרגע הראשון.
"נכון. הגעתי לישראל מתוך אינסטינקט. בשבת בבוקר, בשעה ,9:00 ראיתי את המבזקים הראשונים בטלפון שלי. הבנתי שמשהו עצום מתרחש. לא אירוע רגיל - אלא האירוע, בה"א הידיעה. החלטתי לעלות על המטוס הראשון ולהגיע לשדרות, ולאחר מכן לקיבוצים.
"זה היה רפלקס, אינסטינקט. הדברים שראיתי נמצאים בספר שכתבתי. הייתי עם זק"א. הגופות שנמצאו בכפר עזה כבר נקברו. נשארו רק הגופות של הרוצחים מחמאס, וחלקי גופות, פיסות עור שלא הצליחו לזהות, שעדיין לא הרקיבו. לא אשכח לעולם את התמונות האלה, את הריחות האלה". אילו תגובות אתה מקבל? "נדמה לי שהספר זעזע אנשים מסוימים. אולי לא שכנע אותם, אבל זעזע אותם. אנשים שדעתם לא מקובעת, שעברו מניפולציה, אבל בכל זאת שמעו את הטיעונים שלי. המערכה טרם אבדה, רחוק מכך".
יכול להיות שהדברים פשוט לא מתווכים לעולם באופן אמין?
"אני לא חושב שיש בעיה במידע שאנשים מקבלים. הנתונים שם זמינים להם. הבעיה היא שאנשים לא רוצים באמת לשמוע. יש יותר מדי דעות קדומות, יותר מדי קלישאות. הצטברה שכבה עבה של ידע שקרי, שמונעת מאנשים מלהכיר את העובדות ולדעת מה באמת היה. זו תופעה שמוכרת לנו מאז שפינוזה ופרויד - בורות מרצון. זה מה שמנהל עכשיו את האנשים".
אתה משתמש בספר בביטוי נחרץ - "הכחשת 7 באוקטובר". כמו הכחשת שואה, רק שכאן אתה מצביע על סימולטניות. כלומר, הכחשה בזמן אמת.
"זה בדיוק זה. היה אירוע ראשון, 7 באוקטובר, ומייד אחריו אירוע שני - מחיקת 7 באוקטובר. אני חושב שמעולם לא ראיתי כזה דבר מתרחש בה בעת".
במדבר האקדמי
אחרי ההחלטה נגד ישראל במארס, לאחרונה כינית את האו"ם גוף שנתון "במוות מוחי".
"האו"ם נמצא באותו המצב שחבר הלאומים היה בו בשנת ,1938 רק גרוע יותר. איגדתי בספר את ההצהרות, את היעדר ההצהרות, את הצביעות, את קלות הדעת ואת השקרים של סוכנויות האו"ם כבר מהיום הראשון של המלחמה. זה נורא. האו"ם מת. הוא עוד זז קצת, אבל הוא מת. מתקרב הרגע שבו נצטרך להמציא משהו אחר". אתה מתכוון להחלטת העצרת מחודש מארס. "כן, אנחנו נכנסים לאזור מסוכן. אנחנו רואים איך אימפריה כמו אמריקה רוקדת שני צעדים קדימה וצעד אחורה. מבחינה היסטורית, וושינגטון לא תמיד תמכה בישראל ללא סייג, ואסור לנו לקחת את התמיכה שלה כמובנת מאליה. ראינו את זה בהימנעות האחרונה שלה". זה מצטרף לבית הדין הבינלאומי. "זה אבסורד. שערורייה. מצב מעוות לחלוטין. ההיסטוריה תשפוט את כל מי שסובבו את האמת".
אני חושב שחלק ממה שאתה אומר נכון גם לגבי המרחב האינטלקטואלי, ובייחוד לגבי אוניברסיטאות המחקר. איך הממסד האקדמי הגיע למצב הזה?
"זה משהו שמבעבע כבר הרבה זמן. אני זוכר הרצאה באוניברסיטה בסן פרנסיסקו לפני עשר שנים, ואחת אחרת בארגון הלל בניו יורק לפני 15 שנים. כל מה שאנחנו רואים היום החל להיבנות כבר אז. מה שהסטודנטים לא מבינים יותר הוא שגם אם יש בישראל שני שרים מהימין הקיצוני, גם אם נתניהו מעוניין לעשות רפורמה בבג"ץ - ישראל כשלעצמה מגשימה בכל זאת את הערכים הליברליים שעליהם הם נאבקים. אני חוזר ואומר: כל הערכים הליברליים והפרוגרסיביים".
אבל זה יותר מאנטי־ישראליות או אנטי־ציונות. זו אנטישמיות, וזו תחושה קשה של חוסר ביטחון שמרגישים יהודים במוסדות יוקרתיים, במגדלי שן אינטלקטואליים, שחלק גדול מהמורשת ומההישגים שלהם רשום על שמם של יהודים. מה זה אומר על עולם ההשכלה?
"זה קצת כמו השאלה ששאלו כשהתמוטטה רפובליקת ויימאר. היא היתה המקום שייצג את שיאה של הרוח, המקום שבו גתה חי והגל לימד. היו בה כל הסמלים של הנאורות, של חירות המחקר והמחשבה. זה היה המקום שהמדע, הידע והמחקר היהודיים תרמו למצוינותו. אבל אז המקום הזה הפך למדבר של מחשבה, שמובילים בו המדעים הגזעניים ביותר, מחקרי הלשון ההזויים ביותר ופלוגות הסער הנאציות. איך זה ייתכן? איך התרחשה החזרה הזו? זו, פחות או יותר, השאלה שאנו שואלים את עצמנו כיום כשאנחנו רואים את האוניברסיטאות האלה".
זה מעלה שאלה נוגה: האם האינטלקטואלים בגדו? איפה האמיל זולא של דורנו?
"אני מאמין שהאינטלקטואלים האלה קיימים, אבל הם צעירים יותר. למרבה המזל, הם כאן, הם קיימים. ראיתי את התגובות לספר שלי. הקוראים שלי הם צעירים, וזה נפלא ומעודד".
בכל זאת, נראה שהם נדחקים לשוליים. במציאות העכשווית ג'ונתן גלזר וג'ודית באטלר יכולים לדבר בחופשיות נגד ישראל, ותומכי ישראל חוששים להשמיע את קולם.
"צריך לראות את התמונה משני הצדדים. גלזר בייש את עצמו בקרב קבוצה שלמה של אמנים בהוליווד. באטלר העבירה הרצאה בסורבון, אבל לאחר מכן נאסר עליה לשאת את הרצאות ההמשך. אני מנסה לומר שיש כאן מלחמה אידיאולוגית, מלחמה פראית, עיקשת. היהודים וחבריהם אכן נמצאים בעמדת נחיתות, אבל הם עוד לא הפסידו".
נדמה שנעשה קשה יותר למתוח קו בין התנגדות לישראל או לציונות לבין אנטישמיות.
"זה לא רק קשה - זה כבר בלתי אפשרי. מדובר באותו הדבר. כלומר, בשימוש במילה חדשה כדי לומר את אותו הדבר. בצרפת, מפלגת השמאל הקיצוני של ז'אן לוק מלנשון עומדת בחוד החנית של התופעה. זה
,1968־ב" בזמן מחאות הסטודנטים, התקוממנו בגלל מלחמת וייטנאם, אבל היינו הומניסטים. האנטישמיות היתה אסורה. מה שיש היום זה קריקטורה של מה שהיה אז. ג'ודית באטלר, בהשוואה למישל פוקו, היא סתם טיפשה"
נורא לומר את זה, מייאש אפילו, אבל זאת האמת. האנטישמיות הפכה לזרם שעומד בזכות עצמו בחיים הפוליטיים במערב".
קו הגנה ראשון
סטודנטים מפגינים לא רק בארה"ב, אלא גם בצרפת. אפילו במוסדות כמו המכון הגבוה ללימודים פוליטיים )Sciences Po( בפריז, שגם אליו המשטרה פרצה כדי לפנות סטודנטים שהתבצרו. איך הקהילה המדעית בצרפת מקבלת את זה?
"אין ספק שהסביבה האקדמית מודאגת, אבל לא רק היא - כל צרפת צופה בתבוסת הרוח הזאת. לא מדובר ברוח חתרנית שחדרה לסדנאות הצרפתיות שמייצרות את האליטה, כי בסופו של דבר הרוח החתרנית הזו היא חלק מסדר הדברים הקיים בצרפת, מהמסורת הצרפתית. הבעיה במקרה הזה היא שמדובר בחתרנות מטופשת, מעוררת רחמים, שמפתה את האנשים.
,1968־ב" בזמן מחאות הסטודנטים, התקוממנו בגלל מלחמת וייטנאם, אבל לפחות היינו הומניסטים. השאיפה האמיתית שלנו היתה שחרור המין האנושי, והאנטישמיות, כמו הטרור, היתה אסורה. הקבוצה המאואיסטית המרכזית באותן השנים - השמאל הפרולטרי - התפרקה לאחר הטבח של הספורטאים הישראלים במינכן. כלומר, ברגע שהופיע הטרור. מה שאנחנו רואים היום הוא קריקטורה, בדיחה על מה שהיה באותה התקופה. וג'ודית באטלר, בהשוואה למישל פוקו, היא בדיחה".
אילו כוחות מעצבים את דעת הקהל בצרפת בנוגע לישראל?
"יש שניים: משמאל, כמו שאמרתי, זו הקיצוניות של מלנשון, החזרה של אותה המסורת האנטישמית הסוציאליסטית הישנה שהחלה כבר בפרשת דרייפוס. אבל יש לך גם מסורת שנייה, מימין, שמתחילה עם הארכיבישוף מרקיון במאה השנייה לספירה.
"הוא היה ארכיבישוף מפלג, שאמונתו העיקרית הסתכמה בכך שהנצרות החדשה חייבת לעקור את כל השורשים שעוד קשרו אותה ליהדות. לשיטתו, ההבדל הגדול בין היהדות לנצרות קשור לאופיו ולדמותו של אלוהים בכל אחת מהדתות: אלוהי האהבה אצל הנוצרים, אלוהי הנקמה ביהדות.
"החלוקה הזו היא אידיוטית. מרקיון לא הביא בחשבון את העובדה שהציווי הנוצרי לאהוב נובע ישירות מהמצוות של משה. אבל האלוהים הזה, אלוהי הנקמה, הוא מה שמתקבע עם מרקיון. התפיסה הזו ממשיכה להתקיים לאורך הדורות, למרות הנידוי של מרקיון - ומופיעה מחדש כשחוזרים ואומרים לנו בכל מיני דרכים שישראל נוקטת גישה נקמנית כלפי חמאס.
"הייתי בישראל ב־7 באוקטובר, ביקרתי בה שוב מאז, ומעולם לא שמעתי שמדברים באמת על נקמה. צדק המ־ כן. שחרור החטופים - כן. להרוס את היכולות דיניות והצבאיות של חמאס - בוודאי. אבל לא נקמה".
אתה מצביע על מסורת אנטישמית מובנית. מה זה אומר על עתידם של יהודים בצרפת ובעולם?
"עתידם של היהודים לא מובטח בשום מקום. לא באירופה, כמו שאנחנו רואים ברגע הזה ממש, ולא בארה"ב, שבה אנחנו מגלים את האנטישמיות שחשדתי בקיומה זה זמן רב, שעכשיו התפוצצה בפנים של היהודים האמריקנים. אבל גם בישראל עתידם של היהודים לא מובטח, כמו שהוכיח 7 באוקטובר. זהו מצבנו הקיומי היום".
הנשיא מקרון גינה לאחרונה חלק מהפגנות הסטודנטים, ובאותה הנשימה גם הזהיר מפני "מותה של אירופה".
"מקרון פעל כמו נשיא רפובליקה טוב בנוגע לתמיכת הסטודנטים בטרור. הוא אמר: כאן, בצרפת, אין מקום להצדקת רצח המונים. אבל בכל מה שנוגע לאירופה זה מסובך יותר. מדובר ברעיון ישן שיש לנו באירופה, שלפיו אנחנו מחשיבים את אירופה כרעיון יפה וטוב במובנו ההיסטורי, שנוצר מעצמו ושאין צורך להתעסק בו, כי הוא גם מתפתח מעצמו ובטבעיות. מקרון אמר להתמוטט". לא, אירופה היא יצור מלאכותי שכלל אינו מובן מאליו, והיא בהחלט יכולה
זה מתקשר לאמירה נוספת שלו, שאין להוציא מכלל אפשרות שצרפת תשלח חיילים לאוקראינה.
"גם במקרה הזה הוא צדק. צילמתי שלושה סרטים באוקראינה, בשטח הלחימה, ואני מאלה שחושבים שההגנה של אירופה מתרחשת שם. הקו הראשון של ההגנה האירופית נמצא בחזית האוקראינית, והמשמעות היא שכל המדינות האירופיות הגדולות חייבות להיות מוכנות לכל.
"לכן אני גם מאמין שחייבים להגן על ישראל. כמובן, בגלל כל מה שקשור לערכי המערב, אבל יש כאן אינטרס נוסף: ההגנה הלאומית שלנו, כמו שאומרים האמריקנים, נמצאת על הפרק. לא יהיה ביטחון לאומי לצרפת ולא יהיה מה שיבלום את הטרור אם לא נבלום את חמאס בעזה".
קשה לא לראות דמיון מסוים בין הבדידות הגיאופוליטית של ישראל לזו של צרפת.
"אמרתי את זה לעיתים קרובות, והראיתי את זה בסרטים שלי. ראיינתי חיילי צה"ל שהלכו להילחם לצד הצבא של זלנסקי כבר עם תחילת הפלישה לאוקראינה. אתה צודק - זו אותה המלחמה, אותה הבעיה בשני המקרים, אותו המאבק למען החירות ונגד הרודנות".
חייל בודד
בוא נחזור רגע לספר. למה דווקא עכשיו? "הייתי אמור לכתוב את הספר הזה כבר מזמן. האם יש סופר יהודי באירופה או בארה"ב שלא נגזר עליו לכתוב ספר כזה? זה היה המקרה שלי. הטרגדיה של 7 באוקטובר רק זירזה את הדברים".
חבר אמר לי שזה ה"אני מאשים" של ברנאראנרי לוי.
"זאת מחמאה גדולה לספר שלי. אני מאוד אוהב את אמיל זולא. ה'אני מאשים' שלו הוא טקסט היסטורי, ואפילו יותר מכך - הוא תעודת הלידה של האינטלקטואלים בצרפת". הוא היה ספציפי. את מי אתה מאשים - ובמה? "את מלנשון, את ה'סקווד' - האגף השמאלי ביותר במפלגה הדמוקרטית בארה"ב - ואת כל המרצים הרעים שמלמדים לקח שגוי לעולם. את האנשים הרבים מאוד ש־7 באוקטובר לא עורר אצלם חמלה לקורבנות, אלא להפך - גל של שמחה ושנאה".
יש לך בספר גם ביקורת רבה על ההנהגה בישראל ועל כמה מהשרים שלה.
"זה הפרק האחרון בספר שלי, שנקרא 'אם אשכחך הנפש היהודית'. הטענה העיקרית שלי כלפי השרים הקיצוניים בממשלה הזאת היא שהם שכחו את היופי, את האצילות, את השבריריות ואת העוצמה של הנפש היהודית".
אני בכל זאת מרגיש צורך לשאול שוב - האם אנחנו באמת לבד?
"כן, ואני חושב שהבדידות הזאת תגדל. צריך להתרגל אליה - ולהתנגד לה". באיזו דרך? "בעזרת שינוי המחשבה, באמצעות לימוד, בהגנה על ישראל ובכך שלא נכנעים לאיומים. צריך להזכיר לעולם, וגם לישראלים, שישראל היא לא רק אזור בכדור הארץ - היא גם אזור של הרוח האנושית. היא לא רק קרקע גיאוגרפית - היא גם קטגוריה אונטולוגית, קיומית. אם ישראל תיעלם, כל אלה ייעלמו יחד עימה".
במרחב שלך, השדה האינטלקטואלי, אתה לא מרגיש גם קצת לבד בהגנה ישראל?
"כן, לפעמים. ולמען האמת, זה קצת מפחיד".
"מנהיגי המערב צריכים להשקיע את כל המאמצים שלהם בלחץ על חמאס עד לכניעתו. צריך להפעיל לחץ מקסימלי על חמאס. דחיפת ישראל להפסיק את המלחמה לא תהיה רק תבוסה של ישראל, אלא של כולנו - וזה בלתי מתקבל על הדעת"
"ישראל היא קו הגנה ראשון נגד אסלאם רדיקלי, ולכן אני מאמין שחייבים להגן עליה. כמובן בגלל כל מה שקשור לערכי המערב, אבל יש כאן אינטרס נוסף: ההגנה הלאומית שלנו, כמו שאומרים האמריקנים, נמצאת על הפרק"
" שמע, מה שהיה אז בדימונה זה אשכרה 'סינמה פרדיסו'" - מאיר חזן, היום מנהל אגף התרבות והתיירות בעיריית דימונה, נזכר: "עוד כשהיינו ילדים היה למשה ראש מדהים. הוא היה לוקח תמונות מעטיפות של מסטיק בזוקה, עם איזה מכשיר פנס שאחיו לאון בנה. הם היו בונים אוהל של ילדים מאחורי החנות של אביהם, אוספים את הילדים של השכונה, לוקחים מכל אחד כמה פרוטות ומקרינים סרטים שמשה היה מאלתר מכל מה שמצא. העיקר שהוא יצר. לימים, אחיו לאון למד חשמלאות והתחיל לעבוד כמסריט בבית הקולנוע בדימונה, ומשה הצטרף אליו. זה לא היה פשוט כמו היום. הוא עלה על האוטובוס המקרטע מדימונה לבאר שבע, ומשם נסע לתל אביב. בתוך תל אביב היה לוקח עוד אוטובוס. תחשוב רגע, זה ילד בן 12 או ,13 שסחב את הגלגלים הכבדים של הפילם כל הדרך בחזרה לדימונה, לבדו. אני מעריך שבשביל לחסוך כסף, חלק מהדרך הוא גם עשה ברגל.
"לאחר מכן, גם בדימונה עצמה, היו לו כל מיני פליירים כאלה שהוא הכין. הוא היה תופס אותי ועוד כמה חבר'ה מהשכונה, ואומר: תקשיבו, הנה כרטיסים לסרט. תמכרו אותם ותביאו לי את הכסף. וכשמכרנו את הכרטיסים הוא העלה אותנו לעמדת המסריט, והיינו מאושרים עד השמיים".
חלק א': תחילת העולם שמאלה
יש אנשים שחיים בסרט, ויש אנשים שהחיים שלהם הם סרט. מפיק הקולנוע משה אדרי יקבל השנה את פרס ישראל למפעל חיים. התחקות אחר סיפור חייו מגלה שהסרט הכי מעניין שאדרי לא הפיק עד היום הוא הסרט על הסיפור יוצא הדופן שלו ושל אחיו לאון ז"ל. יום אחד זה בטח יקרה, אבל עד אז - פרגנו לעצמכם כורסה נוחה, תנו למוזיקה מרגשת להתנגן ברקע והביטו באלומת האור הבוקעת מפנס הקסם ומאירה את המסך, שעליו יופיעו סיפורים ופלאים, תמונות נעות, הרפתקאות ורגשות. אבל לפני שיתחיל הסרט - שימו לב לקדימון: "והערב, בקולנוע סינמה פרדיסו - סיפורם המופלא של שני אחים שאהבו קולנוע יותר מכל. סיפור מלא הרפתקאות שמתחיל במרוקו ונמשך בצחוקים ובדמעות דרך דימונה. ואז, כמו סופרמן, האחים אדרי עפים אל הירח והופכים למפיקי־על בפסגת עולם הקולנוע והתרבות הישראלי". וזה רק הקדימון! הסיפור המלא כה מרתק, שקשה להאמין שהוא באמת קרה. אבל הוא קרה, והנה הוא לפניכם, בכמה מערכות. וכמובן - עם הפסקה לפופקורן באמצע.
אדרי נולד 1951־ב בטנג'יר שבמרוקו, לקלרה ולאברהם אדרי. כשהיה בן 10 עלה ארצה עם הוריו וארבעת אחיו ואחיותיו. המשפחה הגיעה לדימונה והשתקעה שם. מגיל צעיר הוא ואחיו הגדול לאון נהגו להתגנב לבתי קולנוע ולצפות בסרטים. כשהיה נער החל לעבוד באחד מבתי הקולנוע בעיר, והיה נשלח לתל אביב כדי לרכוש סרטים להקרנה.
המשורר אבות ישורון אמר שהילדות היא מולדת המבוגרים. איזו מולדת היתה הילדות שלכם בדימונה של שנות ה־06 ותחילת ה־07?
מאיר חזן: "גדלנו באותה השכונה, ברחוב הערבה. לימים שינו את שמה לשכונת בבא סאלי. היופי בשכונה הזו, בימים שבהם לא היו פייסבוק ואינסטגרם, זה שהיית הולך לבית שלו וקורא: משה! אם הוא היה בבית - הוא היה יוצא. ואם לא, אמא שלו היתה אומרת לך שהוא לא שם.
"כשמשה ולאון הגיעו ממרוקו הם גדלו במשפחה שקראו לה 'קשת־יום', אבל עם הרבה כבוד. האבא היה קונדיטור, ומי שלא אכל את עוגיות הדבש שלו לא אכל שבקייה טעימה מימיו! כדי להתפרנס, הוא היה לוקח עגלה עם העוגיות האלו והולך לבתי ספר כדי למכור את זה לילדים. אחר כך היה לו סוג של חנות קטנטנה שבה הוא מכר את העוגות שלו. בחנות, מאחור, משה ולאון הקימו חלל להקרנת סרטים. אם תלך לתיאטרון דימונה, הקרוי היום על שם לאון אדרי, הבט ממול - זו החנות של אבא שלהם. שם הכל החל, עם הקולנוע