האג הוכיח: זה הזמן למוסר אמיתי
הפחד משופטי ביה"ד בפרט ומדעת הקהל העולמית בכלל משפיע על חיינו מדי יום ● חוות הדעת מיום שישי מוכיחה שכריתת איברים מגופנו לטובת אהבת העולם לא תשנה דבר
את חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג שמעתי בפקק במחסום. היה חם. עמדתי בפקק וחשבתי כמה נעים בהאג עכשיו, באולמות הממוזגים ובנימוס האירופי המאופק, כשבריזה פרוגרסיבית מלטפת את הפנים.
כי אני כאן, בפקק, יחד עם כל הערבים והיהודים והפלש תינים ואנשי האו"ם, כולם יחד בגיהינום מהביל, בזמן שרק הערבים מהווים איום. ואילו היה כאן איתי באוטו שופט אחד מהאג, הוא היה צופר כל עוד נפשו בו ואולי מבין כמה אבסו רדית היא הסיטואציה - שכולם נענשים כי בישראל לא יעלה על הדעת להפריד את משתמשי הדרך לשני נתיבים שונים, אחד לערבים ואחד ליהודים, שאחד בודקים יותר ואחד פחות.
השופט היה מסביר באופן מלומד למה שני הנתיבים האלה הם לא אפרטהייד או סגרגציה על רקע גזעי, אלא צורך ביטחוני. היהודים לא מנסים לעבור את המחסום בשביל לרצוח נשים וילדים - הם נוסעים לעבודה או לים, ואין סיבה שיתבשלו במחסום. זה לא כמו בדרום אפריקה או בגרמניה, שם אנשים נשפטו בגלל הגזע שבו הם נולדו, כאן הם נשפטים בגלל מה שהעם שלהם עשה במאה השנים האחרונות, ונשבע להמשיך לעשות - לרצוח אותנו עד שלא יישאר את מי.
היה פקק ארוך, אז היה לי זמן לחשוב כמה הפחד מבית המשפט בהאג בפרט, ומדעת הקהל העולמית בכלל, משפיע על חיינו ביומיום. למשל, כל נושא הקרקעות ביו"ש, שלפי אנשי האג אנחנו פשוט חומסים ללא הכרה, ועלינו "לפצות את הפלשתינים על הפקעת אדמות ועל ניצול משאבי טבע". וכמה אנרגיה וכסף אנחנו משקיעים כדי לא לגעת בקרקע שיש ספק שאולי איזה חקלאי עיבד בעבר. נזכרתי בבתים שהרסנו במו ידינו בנתיב האבות כי היו חלקים מהם שישבו על אדמות כאלה.
וחשבתי על כל הפלשתינים, כולל המחבלים המורשעים, שבהם טיפלנו בבתי החולים שלנו, ועל עשרות אלפי משאיות הסיוע ההומניטרי, ועל מאמצי העל שאנו נוקטים כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים, ועל ההקלות והמחוות שפעמים רבות מסכנות אותנו.
המחסום כבר נראה מעבר לאופק בואך ירושלים, והבנתי שמרחוק הכל נראה אותו הדבר: מזרח ירושלים ורפיח, אפרת וקבר יוסף. בית המשפט נזף בנו על "ההתנחלות" בכותל, כמו גם על חבל עזה, אף על פי שקרענו את העם ואת הלב בגירוש ממנו, גירוש שהיה אמור לשפר את מעמדנו המדיני בעולם, המשך של ריקודי "מה יפית" בפני הפריץ, כי נסכים לכרות איברים מגופנו כדי שיאהבו אותנו.
האם עכשיו נבין שלא יאהבו אותנו, לא משנה כמה מו סריים נהיה? אני לא באה להציע להפסיק להיות מוסריים, חלילה, אלא לבחור במוסר באמת - לא כחנופה לערכים מרודדים במקרה הטוב, או כאלו שמונעים מאנטישמיות במ קרה הפחות טוב.
ואם סוף סוף הגיעה התובנה הזאת, צריך להתלוות אליה גל פיטורים של יועצים משפטיים שמונעים בכל כוחם את התקדמות המדינה הזאת למקום שואף חיים.
אולי עכשיו נבחר במוסר באמת - לא בחנופה לערכים מרודדים במקרה הטוב, ושמונעים מאנטישמיות במקרה הרע