על עסקאות ומסקנות

ישראל אלופה בוועדות חקירה, בהסקת מסקנות ובמתן המלצות. הדוגמה האקטואלית היא סוגיה של תעריף פדיון החטופים. ב 2008 שר הביטחון אהוד ברק מינה את ועדת שמגר כדי לבחון את מדיניות ניהול המשא ומתן בנושא. גלעד שליט, "הילד של כולנו", היה אז בשבי חמאס. כדי לא לפגוע במאמץ להשבתו הוחלט שמסקנות הוועדה לא יחולו על העסקה בעניינו ויתפרסמו רק לאחר שחרורו.

הוועדה הוקמה בשל ביקורת ציבורית רחבה על עסקאות קודמות, שתיים בולטות התרחשו באותן השנים: ב 2004 עסקת טננבאום, שבמסגרתה שחררה ישראל 450 מחבלים פלשתינים ולבנונים, ובהם עבד אל כרים עובייד ומוסטפא דיראני, בתמורה לאזרח אלחנן טננבאום )שהואשם בסחר בסמים( והשבת גופותיהם של חיילי צה"ל עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד, שנהרגו ב 7 באוקטובר 2000 בהר דב. השנייה - ב 2008 הושבו גופות חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר בתמורה לשחרור המחבל סמיר קונ טאר, ארבעה מחבלי חיזבאללה ועוד 199 גופות של מחבלים לבנונים.

בינואר ,2012 לאחר שחרור שליט, הגישה ועדת שמגר דוח שסווג מייד כ"סודי ביותר". הוא לא פורסם מעולם, וגם בחלוף 12 שנה מסקנותיו לא אומצו בידי אף ממשלה. דלפה החוצה רשי מת המלצות לניהול משא ומתן מטעם המדינה. אחת המסקנות הבולטות מהדוח עמדה על כך שבמשא ומתן - שצריך לנהל רק משרד הביטחון - על ישראל להקשיח את עמדותיה ולשחרר אסירים בודדים )לא עשרות ומאות( תמורת חטוף ישראלי חי, וגופות תמורת גופות.

בעת קבלת הדוח הכריז שר הביטחון ברק כי על ישראל "לעצור את המדרון החלקלק שאנו מוצאים את עצמנו עליו בהדרגה" מעסקה לעסקה. עוד הוסיף ברק כי "באזור שבו אנו חיים, מדינה חפצת חיים לא תוכל לפעול בצורה יעילה ולהבטיח בטווח הארוך את האינטרסים הכוללים של אזרחיה אם לא נשנה את הכללים, את המציאות, או התוצאות כפי שהיו בעסקאות ההחלפה ב 25 השנים האחרונות".

קצת יותר מעשור חלף, והנה שוב ישראל נדרשת לעסקת חטופים. במ סגרת הגדרת מטרות המלחמה של הממשלה נקבע כי לצד חיסול יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס, ישראל תפעל לשחרור כל החטופים מידי ארגוני הטרור בעזה.

אכן, ישראל צריכה לעשות כל שביכולתה להבטחת שלומם ושחרו רם, אולם אחת הנקודות הכואבות בנושא היא חוסר ההבחנה של החברה הישראלית, ובוודאי התקשורת, בין פדיון גופות לפדיון חטופים חיים. הסוגיה קריטית משום שהיא גורמת לחמאס להבין שלא משנה אם החטוף חי או מת - ישראל תשלם אותו המחיר. הדוגמה הבולטת היא קריסת המשא ומתן בתום העסקה הראשונה. חמאס ביקש לשחרר כמה חטופים חיים ולהוסיף גופות של ישראלים, בתמורה לשחרור אסירים מבתי הכלא. ישראל סירבה - ובכך הסתיימה העסקה.

מאז ידע המשא ומתן כמה כישלונות, כאשר חמאס רק מקשיח את עמדותיו, מסרב להעביר ציוד הומניטרי שנשלח לחטופים ומסרב לפרט מה מצב בריאותם.

לכן ישראל צריכה להבהיר, כדי להבטיח את שלום החטופים וכדי לשרטט לחמאס את גבולות העסקה הבאה: הת מורה עבור גופה אינה שווה לתמורה על חטוף חי. צריך לתרגל את זה לאוזן הישראלית ולהבהיר בשיח התקשורתי, החברתי והציבורי. בראש ובראשונה כדי ליצור אינטרס מצד חמאס לעשות הכל כדי לשמור על החטופים בחיים, שהרי הוא ירצה תמורתם את המחיר הגבוה ביותר; שנית, כדי להכין את כולנו למשא ומתן ממושך וקשה על שחרור גופות מידי חמאס; ולבסוף, כדי לא לאפשר לארגוני טרור אחרים לחקות את חמאס )דבר שלבטח יקרה שוב( מתוך ידיעה שניתן יהיה לכופף את ישראל ול קבל בתמורה לחטוף, חי או מת, אותו המחיר.

מדינה חפצת חיים חייבת לאמץ כללים קרים וברורים, כדי שתוכל לעמוד מול אלה שהמוות עבורם שווה יותר מהחיים עצמם.

העסקה המתגבשת היא הזדמנות של ישראל להבהיר שהתעריף עבור חטוף חי לא דומה לתעריף עבור גופה. האוזן הישראלית והאוזן הפלשתינית צריכות להתרגל למסקנה הזאת