25 שנה ל"רוזנטל האלמותי"
מה הסיבה לכך שעד היום לא שוכחים באנגליה את "ההחטאה הגדולה בהיסטוריה" של רוני רוזנטל? קשה להסביר, בעיקר כי היו גדולות וקריטיות ממנה, של שחקנים גדולים ממנו ועדיין, גם היום הוא מודה - זאת הסיבה העיקרית שזוכרים אותו בממלכה
אני זוכר את פיטר ריד, פעם המנהיג במגרש של אברטון ואחר כך מנג'ר ופרשן, מתמוגג מהחטאה איומה של פרדי ליונברג במשחק גביע ומכריז בתקיפות: "רוני רוזנטל, אתה עכשיו שני". זה היה .2005־ב 12 שנים אחר כך, ליונברג וההחטאה המצ'וקמקת שלו במדי ארסנל נשכחו מזמן, אבל אתמול חגג עולם הכדורגל האנגלי, ובמידה רבה הציוויליזציה האנגלית כולה, את יובל הכסף, 25 שנה, להחטאה המפורסמת של החלוץ הישראלי - ההחטאה הגדולה בהיסטוריה.
19 בספטמבר .1992 רוני רוזנטל עובר את שוערה של אסטון וילה, נייג'ל ספינק, מכין לעצמו את הכדור באמצע הרחבה, ואז שולח את הכדור למשקוף, בהחטאה שגם תכונה "הרוזנטל האלמותי". אבל למה ההחטאה הזו זכורה כל כך? הנטייה האינסטינקטיבית היא כמובן להאשים את האנטישמיות הבינלאומית, אבל רוקט־רוני דווקא תמיד היה שחקן אהוד באנגליה. הנטייה האוטומטית האחרת היא להאשים את המדיה החברתית או את הדור הנוכחי שמאדיר כל שטות. רק שזה לא היה בדור הנוכחי, ועוד לא היה אז אינטרנט.
לכן צריך לחפש תשובה רצינית יותר לשאלה, כי הרי סביר לגמרי שהיו החטאות גרועות יותר - בליגה ג' בבוליביה - אבל אף אחת מהן היא לא "הרוזנטל האלמותי". האיש עצמו, שתמיד שמח לספר בחיוך את הסיפור, מודה שהוא זכור באנגליה יותר מכל בגלל ההחטאה ההיא.
אפשרות אחרת לכך היא חשיבותו של המשחק וחשיבותו של השחקן, הרי איש לא בוחר את שער השנה מליגה ג' בבוליביה, אבל התשובה גם לא כאן. זה היה משחק סתמי במחזורים הראשונים. אסטון וילה תסיים שנייה, עשר נקודות ממנצ'סטר יונייטד, וליברפול תהיה שביעית. להחטאה לא היתה שום השפעה. לעומת זאת, דייגו פורלאן, במדי מנצ'סטר יונייטד, החטיא מתוך רחבת חמש סטרילית ממתנגדים מול יובנטוס. ריאן גיגס חלף על פני שוער ארסנל ובעט לשחקים בהפסד גביע ,2003־ב בשיא ימי המלחמות הפרגי־וונגריות. פרננדו טורס עובר את אדווין ואן דר סאר ומחטיא מול שער ריק. הוא היה אז החלוץ הטוב בעולם, וזה היה בקלאסיקו האנגלי, ליברפול מול יונייטד. אז מה אתם רוצים מרוקט־רוני?
התשובה נמצאת בווידאו - שהוא התוצאה הראשונה שתמצאו כשתחפשו "רוני רוזנטל" בקטגוריית וידאו של גוגל. רוזנטל לא לופת את ראשו ברגע הבעיטה. הוא ממשיך בטבעיות בריצה ליציעים החוגגים. דון האצ'ינסון, מספר 9 של ליברפול, זורק את אגרופיו למעלה. שון טיל, בלם וילה, עומד מאוכזב במשקוף. והכדור של רוזנטל, שמרחף בעולם משלו, כבר פגע
החטאה עצומה היא אמנות. וכאן האמנות היא משכנעת. מדוע כולם מתנהגים אחרת מהמקובל? משהו מעוות כאן ביחסי כדור־רשת־שחקנים. שלמות אמנותית, שמאתגרת את חושיו של הצופה.