הנקודה שבה מסתיים הוויכוח
קראתי את הדברים של אלי מויאל: ״טוב שהאשכנזים בנו את המדינה״. ובכן, הסבא והסבתא שלי היו בין בוני המדינה; ייבשו ביצות והקימו יישובים. אבל שניהם מעו לם לא ראו עצמם ״אשכנזים״ או ״רומנים״. תמיד הדגישו ״כולנו יהודים״.
כשמתעוררים ויכוחים בנושאים האלה, אני נזכר בסי פור של סבי זצ״ל על יומו הראשון בארץ. אני זוכר את דבריו בעל פה. לוּ היה בחיים ומספר על יומו הראשון בארץ, הרי עד שהיה מגיע למשפט האחרון של סיפורו, הבעיה הייתה נעלמת.
וזה הסיפור: ״ירדתי מהאוניה ביפו. ברגעים הראשונים על אדמת הארץ החלטתי שני דברים: הראשון, שבכל חיי, תמיד בתאריך הזה אומר תפילת ׳הלל׳; והשני, שאני רוצה ללכת עכשיו יחף, כדי להרגיש בגופי את אדמת ארץ ישראל".
״התחלתי ללכת יחף בחולות, שעליהם נבנתה תל אביב, תוך כדי שאני אומר מהזיכרון תפילת ׳הלל׳. אחרי כשעה של הליכה, ראיתי מולי אדם הולך. גם הוא היה יחף. התקרבנו עד שעמדנו האחד מול השני. הבטתי בו, והוא הביט בי. מצד אחד הוא נראה לי יהודי כמוני. ומצד שני, הוא היה נראה קצת שונה. עמדנו שנינו זה מול זה והב טנו האחד בשני".
ראיתי מולי אדם הולך. גם הוא היה יחף. עמדנו האחד מול השני. מצד אחד הוא נראה לי יהודי כמוני. ומצד שני, הוא היה נראה קצת שונה
"איך שני יהודים שנפגשים בדרך, ואינם מכירים האחד את השני, מוודאים שגם השני יהודי? ברומניה, בשבילים ביערות, היו עושים ככה: אחד מתחיל לומר פסוק, ומחכה שהשני ישלים אותו. אמרתי ״בראשית ברא״ והאיש מולי המשיך. ואז הוא אמר התחלה של פסוק ואני השלמתי. ככה עמדנו כמה זמן; בכל פעם אחד אומר התחלה של פסוק והשני משלים, עד שהגענו למסקנה ברורה ששנינו יהודים. המבטא של כל אחד מאתנו היה שונה, אבל לא היה לנו ספק מי אנחנו".
"התחלנו לדבר. התברר שהוא היה יהודי תימני שמש פחתו עלתה ברגל לארץ עוד לפניי. הם חיו בירושלים, ועכשיו החליט שברצונו לראות את הים של ארץ ישראל. גם הוא הלך יחף כי רצה להרגיש בגופו את ארץ ישראל. בדיוק כמוני".
"אמרתי לעצמי, עוד יהודי שרוצה להרגיש כמוני בגופו את אדמת הארץ? הרי הוא אחי לגמרי.
שמחתי מאוד. במקום שבו גדלתי, הימצאות יהודים בתימן, סוף העולם, נחשבה לאגדה. והנה, התברר שהאגדה הייתה נכונה וגם היהודים שם בדיוק כמונו, זוכרים את אותה תורה ויש להם את אותה אהבה לארץ ישראל וגם הם חוזרים למולדת.
גם הוא שמח מאוד על הפגישה, ומרוב שמחה התחלנו שנינו להתחבק ולרקוד יחפים על החול. ככה רקדנו והת חבקנו יחפים זמן רב, כמו שני אחים שנפגשו אחרי שלא ראו אחד את השני אלפיים שנה״. עד כאן סבי.
בנקודה זו, צריך להסתיים הדיון.