פסקת ההתגברות על בנט

בתשע השנים שנתניהו מכהן כראש הממשלה, הנושא של פסקת ההתגברות של הכנסת מול בית המשפט מעולם לא נחשב כנו שא מרכזי עבורו, או בכלל. בעוד שרים בליכוד כמו יריב לוין וזאב אלקין, וכן ראשי הבית היהודי ואף הסיעות החרדיות דיברו מעת לעת על הצורך להגביל את כוחו ההולך וצומח של בג"ץ, נתניהו לא השמיע עמדה בנושא. אם כבר אז להפך - בקדנציה ב 2009 נרשמו התבטאויות נחרצות מצידו להגנת בית המשפט העליון ועל הצורך בביצור כוחו. נתניהו מנע יוזמות חקיקה בנושא של ח"כים מהבית היהודי ומהליכוד, יחד עם בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן.

מאז ומתמיד, בעוד נושא סמכות בית המשפט העליון העסיק מאוד את החרדים וחלק ניכר מאנשי הכיפות הסרוגות, בכירי הליכוד אף פעם לא הפכו זאת לאג'נדה מרכזית.

אפשר להצביע על שני תהליכים שכנראה הביאו לשינוי התודע תי של נתניהו וראשי הליכוד הפעם: הראשון הוא המאבק המתמשך על הבייס הימני מול הבית היהודי. לכן אם בנט יוזם את חוק יסוד: החקיקה שיגביל את כוחו של בג"ץ, נתניהו מודיע על קידום המודל האנגלי - הנוטל מבג"ץ את כל סמכותו מול הכנסת.

התהליך השני שהתחולל קשור כנראה לבג"ץ עצמו. בית המש פט של היום הוא לא בית המשפט שהיה בזמנו של בגין או בקדנציה הראשונה של נתניהו. הסיפוח הזוחל של עוצמה וסמכויות שנוטלים לעצמם השופטים נמשך בשנים האחרונות במלוא הקצב ובאין מפריע.

אולם למרות כל אלה, ההערכה היא כי נתניהו עדיין לא שם מבחינת העברת חוקים נגד בג"ץ ובניגוד לעמדת היועמ"ש. הוועדות והדיונים נועדו כנראה בראש ובראשונה להשכיח את ההחלטה האומללה לחתום על הסכם עם האו"ם על השארת אלפי מסתננים בישראל. הבעיה של נתניהו היא כי גם אם יפתיע וילך כנגד כל הסיכויים לחוק נגד בג"ץ, הקרדיט בסופו של דבר יגיע כנראה לבנט ושקד.

מה יהיה גורל פסקת ההתגברות עדיין לא ברור, אבל שאלה דרמטית אחת נענתה אתמול, כשהובהר לכל שנתניהו לא מעוניין בבחירות. לא עכשיו, ולא על זה.