חשבון נפש: גידלנו דור של עמי ארצות
''אח אד מי יודע. אח אד אני יודע, אחד אלוהינו אלוהינו אלוהינו שבשמים ובארץ''. כך שרו נערים ונערות חילונים בארוחת ליל שבת בחדר אוכל, בשעה שהתיישבו סביב שולחנות עטופים במפה לבנה; לחמניות טריות ושולחן חגיגי לשבת. הם לא שרו בחודש ניסן אלא באוגוסט. הם שרו, כי לא הכירו כל שיר אחר לשבת.
כדי לפצות על המבוכה, החלו מחיאות כפיים ודפיקות קצובות על השולחן, אולי כדי לכסות על המבוכה שבחוסר היכרות עם שירים לשבת. "שמונה ימי מילה, תשעה ירחי לידה ועשרה ִדְבּ ַרָיא", היו רגעי השיא של קבלת השבת. בכוכביא הלכו כבר לאיבוד בגלקסיה. הבנים חבשו כיפות מרובעות ממפיות נייר מאולתרות שארבע פינותיהן מקופלות, כדי ליצור צורה הנדסית שתתיישב על ראשיהם. אחרי ארוחת הערב נאספו כיפות הנייר לפח כטבען של מפיות אוכל.
''רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות'', אמר יעקב חזן ממייסדי הקיבוץ הארצי ומפ''ם. זנחנו את הדת ואתה השלכנו גם את התרבות היפה שלנו על כל עושרה ומרכיביה. החילוניות לא הצליחה לייצר מענה הולם בכל הקשור למורשת ותרבות ישראל. לילדים אין שורשים וגם אין להם כנפיים. הם לא ממריאים בקריאה ובכתיבה, כי מקורות ההזנה שלהם דלים. גם ערכי החילוניות שבהם אוחזים לא מקבלים משמעות עמוקה: ערך החיים והאדם, ההומניזם, הליברליות, הדמוקרטיה, השוויון. כל אלה הפכו לסיסמאות יפות להתפאר בהן ותו לא. אם ישאלו ילדים, מהם ערכיהם ומה הם עושים כדי לחזקם, אני חושש שנקבל תשובות שטחיות; לבטח לא כאלה המעידות על הבנה מעמיקה.
אנחנו נמצאים בתקופת חגי תשרי. ביה"ס הממלכתיים מלמדים מעט על החגים. מספרים קצת על החג ומנהגיו, מכירים שיר או שניים, קוראים טקסט ועוברים הלאה. לימודי תרבות ישראל נעשו חשודים בעיני הורים כפעולת הדתה סמויה. מורים ומנהלים חו ששים לגעת בתכנים יהודיים בכלל ובהקשרם הדתי בפרט. ילדים לא מכירים את המדרש והאגדה, את התפילה והפיוט. השפה הפכה לרדודה, קונוטציות תלויות תרבות, בכלל לא נתפסות.
את התנ"ך הילדים מתקשים לקרוא, את עגנון קוראים לבגרות, אך לא מבינים את ההקשרים העדינים והרמיזות הכתובות בספריו. גם מאיר שֵלו לא קל להם, וספק מי ינחש מה יהיה תוכנו של ספר ששמו "כימים אחדים". המרחב היהודי המעניק השראה לשפה ול תרבות הולך ומצטמצם, ומפנה מקום להשפעות שטחיות וחסרות ערך. הורי הילדים הם דור שני או שלישי לאי הידיעה, וכשההורים לא יודעים גם ילדיהם לא יכירו.
בתי ספר רבים נעזרים היום במכונים פלורליסטיים שממלאים תפקיד חשוב בהפצת התרבות היהודית בחינוך הממלכתי. כאלה למשל הם מכון הרטמן, בינה, עלמא, שיטים ואחרים. פעולתם של מכונים אלה בבתי הספר הממלכתיים, חשובה ככל שתהיה, לא יכולה למלא לבדה את החלל שנוצר. התרוקנותם של חוגי הרוח באוניברסיטאות מעידים על עומק השבר וחוסר השייכות של בני נוער לתרבותם. אינני אדם דתי אך אני מרגיש שזו עת לעשות חשבון נפש לאומי.