"כפייה חילונית"? יש דבר כזה
רוב האנשים שאני מספר להם על פעילותי ב"גשר" למען חי בור בין חילונים וחרדים, מביעים תמיכה, או לכל הפחות אומרים ש"חשוב שמישהו עושה את זה". אבל בשבוע שעבר זכיתי לחוויה אחרת: לראשונה קראו לי "מתנחמד".
אני "מתנחמד" כי אני מתחנף לחרדים, כלומר, עושה מאמץ מוגזם ומלאכותי כדי להתקרב ל"אלה" מצדו השני של המתרס; ואני עושה זאת למרות הכפייה הדתית, למרות שרובים לא משרת בצבא, ולמרות ש"הם" משלמים חמישית מהמיסים שאנחנו משלמים.
כמו ישראלים רבים, גם לי תמיד היה ברור שיש כפייה חרדית בישראל. מערכת החינוך והתקשורת טורחות להזכיר לנו ללא הרף מי אשם שאין תחבורה ציבורית בשבת או נישואים אזרחיים ביש ראל. אבל לפני מספר שנים, כשהתחלתי ללמוד על הציבור החרדי, הבנתי שיכול להיות, רחמנא ליצלן, שגם אני באורח החיים שלי, החילוני, כופה משהו על הציבור החרדי.
כשהשתמשתי בפעם הראשונה בצמד המילים "כפייה חילונית", זכיתי לקיתונות של ביקורת. הלא בצד "שלנו", אצל החילונים, מאפשרים לכל אדם לחיות כרצונו ולפי מצפונו. האמנם?
התחלתי "להתנחמד" לחרדים, כשהעזתי להעמיד את עצמי במקומו של חרדי או חרדית, השואפים ללמוד באקדמיה, ונתק לים בתכנים ובהתנהלות הנוגדים את אמונתם. אני "מתנחמד" כי נכנסתי לנעליו של חרדי שאינו מצליח להתקבל למקום עבודה, או בנעליה של חרדית המרוויחה שכר נמוך ממקבילתה החילונית.
אני "מתנחמד", כי אני מבין שמרבית התכנים בערוצי התקשורת המרכזיים, כולל הציבוריים, אינם הולמים את אורח החיים החרדי, בטח שלא ביחס לחלקם באוכלוסייה. ואני "מתנחמד" כי יש לי חברים חרדים שאף פעם לא הרימו עיניים בנתיבי איילון, מחשש להיתקל בשלטי חוצות הפוגעים ברגשותיהם.
איני רוצה לשנות את האקדמיה, את שוק העבודה, או את התק שורת; גם על בר רפאלי באיילון לא הייתי מוותר. אבל מאז של מדתי להכיר את החברה החרדית, הבנתי עד כמה אורח חיי, ועו לם הערכים שלי, החילוני ציוני, מושל בכיפה. אני ההגמון, והם המיעוט. הלוואי והיתה נוסחת פלא לגשר מעל התהומות. גיבושה של לכידות חברתית היא מלאכה עדינה ומורכבת, והיא מתחילה בהבנת הצורך והחשיבות שבחיים משותפים.
מי ייתן ונערוך כולנו חשבון נפש, ונעמיד עצמנו בנעליו של האחר. בפעם הבאה שנראה חרדי או חרדית באקדמיה, בראיון עבו דה או סתם ברחוב, נחייך אליהם, נפתח בשיחה, ואולי גם נספר להם מה כואב לנו. כך נוכל, לצד המחלוקות, ולא במקומן, לראות את האינטרס המשותף בחיינו בארץ הזאת כנקודת מוצא לדיאלוג.