כיפור: הניצחון הנשכח )או המושכח(

השבוע תציין ישראל מלאת 45 שנה לפרוץ מלחמת יום הכי פורים. המלחמה באה בהפתעה גמורה לתושבי ישראל, שרבים מהם שהו בבתי הכנסת בעת שנשמעה ייללת צופרי האזעקה. אבל ההפתעה הייתה גם מנת חלקה של ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל ושל המודיעין הישראלי, שלא צפו כי מלחמה בשער ולא הכינו את צה"ל לקראתה. מחיר המחדל היה קרוב לשלושת אלפים הרוגים ועוד כשבעת אלפים פצועים.

צריך לחזור לרגע מכונן זה בחיי ישראלים כה רבים, אבל חובה לזכור ולהזכיר - בוודאי לדור הצעיר - כי סיפורה של מלחמת יו"כ לא הסתיים ברגע שבו פרצה, רגע שבו קפא ועצר הזיכרון הקולקטיבי הישראלי מאז ועד היום. לסיפור הזה יש המשך - וסופו, אחרי הכל ולמרות הכל, הישג וניצחון.

מעטות המלחמות של ישראל, שבהן הושג ניצחון צבאי כה מזהיר, ברור ומשכנע, וממילא, בעל השלכות אסטרטגיות על תולדות המדינה.

פרוץ המלחמה מצא את כוחות צה"ל לא ערוכים ולא מוכנים, לקראת מתקפת האויב בחזית התעלה בסיני בדרום וברמת הגו לן בצפון. משום כך, הצליחו המצרים לחצות את תעלת סואץ ולהשתלט על הגדה המזרחית שלה; ובגולן עלה בידי הסורים להשתלט על דרום הרמה, בואכה גשרי הגישה שעל נהר הירדן.

אלא שבתוך ימים בודדים, נבלמה המתקפה המצרית סורית. יתרה מכך, לאחר שצה"ל התאושש מההפתעה בימים הראשונים, הייתה ידו שוב על העליונה בכל התמודדות של טייסים ישרא לים מול טייסים מצרים וסוריים, או טנקים וטנקיסטים ישראליים מול טנקים של האויב.

עד מהרה יצא צה"ל למתקפת נגד שהביאה אותו למבואות דמשק ולגדה המערבית של תעלת סואץ - "אפריקה", כפי שכונתה בידי הלוחמים - ולמרחק של 100 קילומטרים מקהיר, בירת מצרים. בנוסף, הייתה הארמיה השלישית של הצבא המצרי נתונה תחת מצור של כוחותינו, ועמדה בפני קריסה וכניעה.

ברגע זה של הכרעה, בטרם קריסתו המוחלטת של האויב, באה המלחמה לסיומה. האויב נבלם ונהדף, הוכה מכה קשה ועמד בפני מפלה ניצחת. אלא שבשל שיקולים מדיניים ואחרים - בהם למשל, היעדר מודעות בצד הישראלי עד כמה קרוב האויב לנ קודת השבירה - נעתרה ממשלת ישראל ללחצי ארצות הברית, והסכימה להפסקת אש.

הניצחון הצבאי שהשיגה ישראל במלחמה היה בעל משמעות אסטרטגית. קו ישיר מוביל ממלחמת יו"כ אל הסכם השלום היש ראלי מצרי. ספק אם הסכם כזה היה ניתן להשגה, לולא נכחה הצמרת המדינית והצבאית במצרים בעוצמה ובנחישות של יש ראל, ולולא השתכנעה שלא ניתן לנצח את ישראל בשדה הקרב.

גם השקט השורר ברמת הגולן למעלה מארבע עשורים ויותר - כולל האיפוק שמפגינה דמשק בכל פעם שצה"ל תוקף על אדמתה - יש לתלות בתוצאות המלחמה ההיא ובמחיר הכבד ששילמו הסורים.

אבל זה שנים ישראל בוחרת להתעלם מתמונות הניצחון שכמותן לא ידענו, ולשקוע או אף להתמכר ליגון ולתוגה, פרי הכשלים והמחדלים של ימי המלחמה הראשונים. לא כך נהגו הרוסים אחרי מלחמת העולם השנייה שבאה עליהם בהפתעה, ושבמהלכה שילמו מחיר נורא, וגם לא כך נהגו האמריקנים בסיום מלחמתם ביפן, שהחלה בהפתעה ובמחדל ועלתה במחיר כבד.

גם ישראל לא נהגה כך אחרי מלחמת ששת הימים, למרות המחיר הכבד ששילמה בעבור הניצחון במלחמה, ובוודאי שלא נהגנו כך בעקבות מלחמת העצמאות - הקשה והעקובה מדם שבמלחמות ישראל.

עבור הדור שחווה - ויותר מכך, שלחם את המלחמה - זוהי אולי החלטה מובנת; אבל אין שום סיבה, שהדור הצעיר יגדל על ברכי סיפור מדומיין של מפלה, וישכח שהלקח החשוב מהמלחמה הוא, שנחישות ועוצמה צבאית הן הכרח כדי לשרוד באזורנו וכדי להגיע לשלום המיוחל.