קיצור תולדות השנאה
במחנה טירוני השריון "חסה" חשתי בפעם הראשונה את שנאת הש מאל. איתי באוהל היו תשעה חיילים נוספים בני קיבוצים. את שמי טרם ידעו, את עברי לא הכירו, רק ראו את הכיפה שעל ראשי. המשפט הראשון שהתריסו כלפי בהתנשאות קיבוצניקית של אותם ימים היה "אתה נודניק או פרזיט?". בי מים אלה ממש, כאשר השנאה וההסתה מחוגי השמאל מגיעות לשיאן, כדאי לז כור ולהזכיר את קיצור תולדות השנאה.
השמאל הישראלי מצוי בתהליך הת כווצות ארוך ומתמשך. הנהגת מעמד הפועלים נדחקה לשולי דרכים, חזון השלום ההזוי נעטף בדגלי הלאום והורד אלי קבר, מרצ מתמודדת על קולות הציבור הערבי ולהנהגת המחנה הציוני, בהיעדר הנהגה אותנטית, נבחרו בעלי שורשים בליכוד. האליטות הוותיקות הולכות ומאבדות את אחיזתן.
ציבור גדול, שלאורך שנים סבל מר גשי נחיתות, תוצר פטרונות יישובית, מרים ראש ולומד להכיר בערך עצמו. המהפך ההיסטורי ב 1977 התחיל כמה פך פוליטי, וברבות הימים יצר מציאות תודעתית חדשה. בליל המהפך היו בש מאל שזיהו את החשיכה הגדולה שנפלה עליהם, ואחרים הציעו להחליף את העם.
הייאוש המתמשך בחוגי השמאל, וההפנמה כי החזרה לשלטון בדרכים דמוקרטיות הולכת ומתרחקת, גרמו להם להוציא מהנדן את כלי הנשק המושחזים והחדים ביותר: תרעלת שנאה, ממגורות הסתה וחדוות הלשנה. כלי נשק משו ננים, שהשמאל משתמש בהם במיומנות ראויה לציון עוד לפני הקמת המדי נה. כלי נשק אלה מצויים בידי קוזקים נגזלים. השנאה, ההסתה והמלשינות נשפכות מהם לכל עבר, ובלי להניד עפעף הם, "הנגזלים", מאשימים את הימין בשימוש בהן.
פעמיים בשנה, בתאריך העברי והלו עזי, מתקיימים בישראל מופעי שנאה והסתה ע"ש יצחק רבין ז"ל, שנרצח בדם קר על ידי יגאל עמיר. תועמלני השמאל האשימו את הימין כולו ברצח המזעזע, ומאז הוא הפך למעיין מבע בע המשקה בשנאה תהומית את ערוגות החברה הישראלית. נכדי המנוח בעזות מצח בלתי רגילה, בהתנשאות מוכרת מימים עברו, מנצלים טקס ממלכתי על מנת לפגוע בראש הממשלה ובימין כולו, שנאלץ להקשיב דומם להאשמות שווא. את זכרו הנאצל של רבין כרמטכ"ל מל חמת ששת הימים הפקיעי ממני והקריבו אותו למולך השנאה וההסתה.
אין זו הפעם הראשונה שבה מחנה השמאל משתמש במקרה רצח לצר כיו הפוליטיים. כך בדיוק היה כשנרצח חיים ארלוזורוב על שפת ימה של ת"א. בן גוריון קבע שהרוויזיוניסטים רצחו אותו. האשמות שווא שאפשרו למחנה שלו לנצח בבחירות שהתקיימו בתנועה הציונית. כעשור לאחר מכן אנשי הש מאל הסגירו בסזון את לוחמי המחתרת לידי הבריטים.
בני משפחתי ניצולי השואה שרדו את מחנות דכאו ושטוטהוף וצעדו במצעד המוות. חלומם היה להגיע לישראל. הם היו על האונייה "אלטלנה", שהופגזה על פי הוראותיו של בן גוריון. 13 מח בריהם ששרדו את הנאצים לא הצליחו לשרוד את "התותח הקדוש". כפסע היה מפתיחת מלחמת אחים. שנאת השמאל לא היתה רק כלפי "הסבונים" ניצולי השואה. זה היה יחסם גם לגלי העלייה מארצות המזרח שהפכו לישראל השנייה. ועוד לא נאמרה המילה האחרונה ביחס לפרשת ילדי תימן. אין צורך להכביר מילים על יחס השמאל לציבור החר די ולמתנחלים, "פרופלורים" בלשונם.
תופעת המלשינות מוכרת בעם יש ראל משחר עלייתו על במת ההיסטו ריה. כבר בימים קדמונים היו יהודים בגלות ששיתפו פעולה עם השלטון הזר, הכנסייה והפריצים. אין זה מפ תיע ששלוש פעמים ביום אומרים בת פילה "ולמלשינים אל תהי תקווה". דובר "בצלם" בנאומו באו"ם הכניס צלם להיכל השנאה העולמי. בעזות מצח הוא הסביר לשונאי ישראל מו בהקים, שמדינתו נוהגת בברוטליות, בדיכוי ובאלימות.
הצעתי לשמאל ליטול קורה מבין עיניו, להפסיק את מסעות השנאה, ההסתה והמלשינות נגד הימין ונבח ריו. אי אפשר לגלגל עיניים לשמיים ולהתריע על השסע החברתי ובו בזמן להעמיק אותו. כדי לחזור אל החזון, העשייה והמנהיגות, לפני הנשייה, כדאי שיזכרו את דברי החכם באדם: ..." גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעָשה תחת השמש".