על ההיאחזות
הימים האחרונים מלוּוים אצלי בתחושה של היעדר קרקע וחוסר בלמים.
הממשלה עושה קולות של סגר מוחלט שני, אנשים נשלחים לבידוד בביתם בהמוניהם, בלי הבחנה, בשל איכוני השב"כ, הציבור שוב חוטף האשמות מההנהגה היהירה שעושה כמדומה הכל, אבל הכל, כדי לערער את מעט האמון הציבורי שנותר פה.
הפעם האחרונה שהרגשתי משהו דומה למה שאני מרגישה היום היתה ב ,2003 כשרופא המ ליץ לי לעבור הפלה בגלל נגיף שנמצא אצלי בבדיקות הדם בזמן ההיריון. הרופא ההוא לא קימץ באזהרות ואמר שהתינוק שייוולד לי יהיה בלי עיניים, בלי רגליים, בלי ידיים ובלי עוד כמה וכמה איברים חשובים.
זכור לי שהגעתי למחלקת נשים בסיכון, ושם, כשחיכיתי לרופא מומחה, נתקלתי בסיפורי אימה שונים ומשונים. עיקרי המסר היו: טוב שבית החולים ישמש במקרי חירום, ומוטב שאדם ישמור על עצמו ויסמוך כמה שפחות על מקום שאלפי בני אדם מתים בו מזיהומים בכל שנה. הנתון הזה נכון גם עכשיו.
באותו יום סירבתי לדבר על הפלה. דרש תי להשתחרר ולקבל חוות דעת שנייה. בתום מסכת בדיקות נוספות התברר שהרופא הראשון שגה בקריאת תוצאות הבדיקה: הבדיקות אכן היו
חיוביות - מה שהוכיח לרופא השני שדווקא יש לי נוגדנים לנגיף. שאלתי: "מי שקיבלה חוות דעת כזאת היתה עושה הפלה?"
"בקלות", אמר הרופא, "היא בכלל לא היתה באה אלי".
כשחזרתי אז הביתה, החלטתי לזנוח את כל בדיקות ההיריון שנעשו במקום כה מזוהם, ולה מירן בהליכה, בכושר ובנשימה נכונה. ערכתי מחקר מקיף על לידות בבית, ִתשאלתי נשים, למדתי על התמותה והסיכונים, ואת שתי הלידות שלי עשיתי בבית למרות מחאות הרופא הראשון. "מבחינתך אני בכלל אמורה לעשות הפלה, אז מה אכפת לך?" היתה תגובתי.
עכשיו, עם הטלטלה סביב, אני מוכרחה לצעוד אל העיר העתי קה כדי לחוש בקרקע תחת רג ליי. שער יפו מקדם את פניי, אני נכנסת בו ומייד עוברת לעולם מקביל. הכל נראה אותו דבר, ובכל זאת אחר. אני עוברת בת חנות המוכרות לי. הנה מגדל דוד. שם הדרכתי בשנת השירות השנייה, עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה. באותם ימים המוזיאון אירח תערוכה של אמן הזכוכית צ'יהוּלי. משום מה, שנים רבות חשבתי שהוא סיני, ולרגל הכתיבה כאן גיליתי שהאיש בכלל אמריקני. שמו הפרטי ֵדייל. האם הטעיתי דור שלם של טיילים תמימים?
אני חולפת על פני הקישֶלה ומציצה אל המנזר הארמני. פעם ִראיינתי בו את מנהל בית הספר שם, נוֹראייר ָקַזְזיאן, לקראת יום השואה הארמני. הכניסה לרובע היהודי מעלה בי זכר נשיקת נעו רים ראשונה, אירוע שהתרחש בכנסיית הניאה, באישורם המלבב של מריה והאדון. אגב, המנושק היה בנו של רב ידוע מאוד. היו זמנים.
ליד שער ציון אני נזכרת בבוב דה יונג, בחור הולנדי פרוטסטנטי שהכרתי בגיל .17 הוא ביקש שאצלם אותו, ואחר כך, במשך 10 שנים, התכתבנו בענייני דת. הוא ניסה לשכנע אותי לעבור צד, ואף ביקר עם אשתו בארץ. עכשיו אין תיירים שיבקשו להצטלם. רק מוכר הכעכים יושב משועמם ובוהה בתלמידי ישיבת קבר דוד.
אני חוזרת לגבול הרובע היהודי ארמני, ושם נתקלת בנזירה, מורה למתמטיקה לשעבר, שעזבה את מולדתה ומקדישה את חייה לקשוחה שבערים. היא מזהה אותי, מחייכת בעדינות, ומספרת בעצב שהיא מתגעגעת לקבוצות. היא מסרבת להזכיר את הנגיף הנוכחי בשמו, ורק מעירה שהממשלה עושה טעויות ושאנחנו משלמים את המחיר. אנ חנו מעלות זיכרונות מתיירים צבעוניים, כאילו היינו בנות .100
מתחם המוּריסטן נראה נקי וזוהר. חנות הבדים של בילאל סגורה. אני סרה אל כנסיית הקבר. שום אישה סלאבית אינה כורעת מעל אבן המשיחה ומבקשת רפואות לבני משפחתה. אני יוצאת משם בדכדוך עמוק וחוזרת למוריסטן. אולי בילאל כבר פתח את החנות?