לא נוצרת אש
סופרת המותחנים ליסה גרדנר גדלה באזור כפרי באורגון שבו "אם רצית לאכול - היית צריכה לירות" ● הרקע הזה סייע לה בכתיבת "מצוד בערפל" העוסק בבעיית מסעות הירי ההמוניים בארה"ב ● בראיון עימה היא מבהירה מדוע זנחה את הכתיבה הרומנטית אחרי שהתחתנה, ולמה חשוב לה לשתף א
הספר "מצוד בערפל" שכתבה סופרת המתח המצליחה ליסה גרדנר, נולד מתוך משאל ברשתות החברתיות. בעוד סופרים אחרים מצהירים על דחף פנימי שהניע את הכתיבה, גרדנר כתבה את הספר לפי הצבעת קוראיה, שבחרו על מי היו רוצים לקרוא מבין גיבורי הסדרות שלה.
מי שנבחרו היו צמד אנשי ה FBI רייני וקווינ סי, שגרדנר כתבה עליהם 6-5 שנים קודם לכן. היא מפרסמת ספרים בקצב של ספר בשנה )"זה לגמרי סטנדרטי בתחום שלי"(, וכדי להיזכר בהם היא נאלצה לקרוא שוב את ספריה. "זה היה נורא מביך, לקרוא את עצמי", היא אומ רת בראיון שנערך באמצעות שיחת זום מביתה שבניו המפשייר.
זה מהלך מאוד "דמוקרטי" - לכתוב ספר לפי הכרעת הקהל. הסופרת כשליחת הציבור?
"לפני תחילת הכתיבה הייתי סקרנית לדעת על איזו דמות מהסדרות שלי הקוראים רוצים לקרוא, וברגע שנבחרו קווינסי ורייני הופתעתי קצת, הרבה זמן לא כתבתי עליהם. אבל אני מבינה את זה: אני חושבת שהקוראים התגעגעו אליהם, כמו לחברים שלא ראינו הרבה זמן. האתגר עבו רי היה לעדכן את חייהם בפרט משמעותי. ובגלל שהזכרתי באחד הספרים הקודמים שהם עובדים עם נוער בסיכון, והזכרתי שרייני חושבת לאמץ ילד, חשבתי - מה אם הם יטפלו בילדה בסיכון, כמשפחת אומנה, איך זה ייראה? ומה אם אחיה של הילדה יהיה רוצח שיוצא למסע ירי? לא כתבתי על זה אף פעם".
בדרך כלל סופרים אוהבים לכתוב על מה שהם מכירים.
"אני אוהבת לכתוב על מה שאני לא יודעת. אני הכי נהנית משלב המחקר, כשאני מתקשרת לאנשי משטרה ושואלת אותם על העבודה שלהם. האנשים האלה עובדים גם עם תעשיית הסרטים, הם מרגישים מחויבים לעזור, כי בסרטים יש כל כך הרבה טעויות על עבודת המשטרה. וכשאני מדברת עם האנשים האלה, אני מגלה כמה דברים לא ידעתי שאני לא יודעת".
"מצוד בערפל" )שראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בתרגום מאנגלית של גיא הרלינג(, עוסק בבעיה מוכרת וכואבת בארה"ב - של רוצחים היוצאים למסעות ירי המוניים. ֵטלי, נער בן 17 שגדל להורים מכורים לסמים ולאלכוהול, הורג את הורי האומנה שלו, לוקח מביתם שישה כלי נשק שנשמרו בכספת, ויוצא למסע ירי בעיירה קטנה באורגון. הוא עבר טראומה שמונה שנים קודם לכן, כשהיה בן תשע: אביו דקר את אמו, והוא הרג את אביו, והכל לעיני אחותו הק טנה, ֵשרָלה. מאז הוא נדד בין בתי אומנה. הקשר עם אחותו - שנמצאת בביתם של אנשי ה FBI רייני וק ווינסי - נותק. כעת, כשהוא בעיצומו של מסע ירי, חוששים שהוא ירצה לנקום את הניתוק ממנה, והיא תהיה הקורבן הבא שלו.
"מסע כזה", מסבירה גרדנר, "מת חיל בדרך כלל קרוב לבית. הם הורגים מישהו קרוב וחשוב - בן משפחה, בן זוג, קולגה מהעבו דה - זה יהיה הטריגר. אחריו הם ימשיכו לירות. בנקודה הזאת, הם יהיו מסוכנים לכל מי שייקרה בדרכם. המעבר הזה בין ירי קרוב לבית וירי על זרים גמורים, עניין אותי".
לגהץ או לירות?
בניסיון להסביר מדוע נער בן 17 פורץ במסע ירי, גרדנר משתמשת במונחים פסיכולוגיים, לא רק כדי לאבחן את הגיבור שלה אלא גם כדי להראות כמה מורכב ניסיונן של הרשויות להבין את התנהגותם של נערים כאלה ולטפל בהם. כמי שעובדת בהתנדבות עם עמותות לילדים בסיכון, גרדנר מכירה את הנושא מקרוב, וסבורה שהמלחמה בפשע צריכה להתחיל משם, מהטיפול בילדים - לפני שמתפרצת האלימות.
"כשראיינתי אשת משטרה שעובדת עם נוער עבריין, היא סיפרה לי איך היא מסתכלת על נע רים כמו ֵטלי: היא רואה גם את הקשיים הפסיכו לוגיים שלהם, וגם את המאפיינים הפיזיולוגיים שמציבים אותם בסיכון גבוה לאלימות בין הגי לים 16 ל ,23 שאז הם מוצפים בט סטוסטרון ותהליך קבלת ההחלטות שלהם מאוד אימפולסיבי. מבחינתה, העבודה שלה היא להעביר אותם את השלב הזה, ויש לה כל מיני טרי קים. אחד מהם, שיישמתי בספר, הוא לשים אוזניות. היא מבקשת מהם ללכת עם אוזניות, במיוחד במקומות צפופים ורועשים שיכולים להיות מלחיצים עבורם, כמו פרוזדורי בית הספר, אחרת הם עלולים לראות בכל הערה, או מגע אקראי, איום".
את כותבת "בקהילה כפרית המונה 5,000 איש, כמות הרובים עלתה כנראה על סך כל האוכלוסייה". יש יותר מדי רובים בארה"ב?
"העיר בספר, בייקרסוויל, היא דמיונית. זהו שם גנרי. אבל בייקרסוויל מבוססת על המקום שאני באתי ממנו, מחוז טילמוק באורגון, אזור כפרי עם חוות חקלאיות. סבתא שלי, כבר בת ,101 היא קלעית מעולה, ויורה ברובים מאז גיל .6 היא נולדה לתוך המשבר הכלכלי, ובאותה תקופה, אם רצית לאכול, היית צריכה לירות. היום היא שומרת את הרובה שלה ליד לוח הגיהוץ - היא יכולה לבחור אם לגהץ או לצאת לירות. אז חלק ממה שרציתי לומר בספר הוא שיהיה פשטני מדי לחשוב שאם לא יהיו רובים - לא
תהיה אלימות. זה לא שחור ולבן. העולם האמי תי יותר מורכב".
המנצח הורג חבר
גרדנר היא סופרת ותיקה. את ספרהּ הראשון היא כתבה בסוף שנות ה ,80 בגיל ,17 ופרסמה אותו בגיל .20 בהתחלה עוד עבדה כאנליסטית, אבל אחרי רב המכר הראשון התמסרה לכתיבה במשרה מלאה. עלילותיה ידועות במיוחד בזכות הטוויסטים המפתיעים שבהן, וגרדנר מתעקשת שהיא לא מתכננת אותם, והיא עצמה מופתעת מהם.
"כל מה שאני יודעת לפני שאני ניגשת לכתיבה הוא נקודת ההתחלה", היא מבהירה, "אני לעולם לא יודעת איך זה יתפתח. אם הייתי יודעת, ההרגשה היתה שזה כמו וּבּ'ק ריוֹפּרט'. נדמה לי שאם הייתי יודעת את הסוף, הקוראים היו יכולים לנחש אותו. אז אני בונה דמויות מורכבות, שיכולות להתפתח בכל מיני כיוונים, וכל בוקר כשאני מתיישבת לכתוב אני מחכה לדעת איך העלילה תתפתח. זה לא בא בקלות. התהליך כולל גם הרבה עוגיות שו קולד והליכות ביער. אבל הספר מוצא את עצמו".
בצעירותה כתבה גם ספרי מתח רומנטיים, שבהם פתרון התעלומה שולי יותר. "כתבתי את הרומנים הרומנטיים כשהייתי רווקה", היא אומרת, "אבל מאז שהתחתנתי אני כותבת רק מתח 'טהור'. יש עוד הרבה סופרות מתח מצליחות - סנדרה לין בראון, קת'רין ג'והנסון, טס גריטסן ואחרות - שצמחו מתוך הז'אנר של מתח רומנטי. אני חושבת שזה גרם לנו לעצב את הדמויות טוב יותר. זה הפך לשלב כמעט הכרחי בקריירה של סופרת מתח".
לפני כמה שנים היא החלה להזמין את קוראיה לתת את שמותיהם לדמויות שימותו בספריה. קו ראים לזה .Kill a friend, maim a mate "חשבתי, מה אני יכולה להציע לקוראים שלי? מה על ההזד מנות למות בספר? צריך הרבה שמות של קורבנות בספרי מתח. ואנשים כל כך אוהבים את זה! הם רו שמים את עצמם, משפחה וחברים. זה כמעט תמיד נשים, וכשאחת בחרה בשמו של בעלה, ושאלתי, את בטוחה שזה בסדר מבחינתו? היא אמרה בטח, הוא רוצה למות, אבל הוא רוצה להיות רשע! זה כיף".
מסע ירי המוני מתחיל בדרך כלל קרוב לבית; הם הורגים מישהו קרוב וחשוב - בן משפחה, בן זוג, קולגה מהעבודה - זה יהיה הטריגר. אחריו הם ימשיכו לירות. בנקודה הזאת, הם יהיו מסוכנים לכל מי שייקרה בדרכם. המעבר הזה בין ירי קרוב לבית וירי על זרים גמורים, עניין אותי"