לא כל רומן הוא רומנטי
עד אמצע "בקרוב תתחילו להזיע" הייתי משוכנעת שמדובר בצ'יק ליט קלאסי, רומן שבמרכזו דמות נשית המתקו ממת מול עוול שנעשה לה ויוצאת לעולם לנקום את נקמתה, אבל לא שוכחת את הג'ינס הצמוד והליפסטיק שיגרום לכל גבר לקרוס לרגליה.
נכון, אמלי, הגיבורה, היא דרת ברים תל אביבית מיזנתרופית, ולהבדיל מאחיותיה לז'אנר היא אינה מוקפת חבורת נשים תומכות המסייעות לה לרקום את מזימותיה, אבל יש בה די מאפיינים כדי לה טעות את ציבור הקוראות לחשוב שמדובר ברומן רומנטי: היא מעוצבת בדמותה של אישה נחשקת קלאסית, נשים שאינן נראות כמוה מעוררות בה תמיהה ולעיתים אפילו גיחוך, והכי חשוב - היא מונעת מכוחו של סיפור אהבה טראגי, בצל דמותו של הגבר האחד שהבין אותה ונגע בנשמתה.
כל זה, כאמור, עד עמוד 81 בערך. אז, אחרי שגיבורת הסיפור יוצאת מן הכוך התל אביבי שלה אל היישוב הפסטורלי לכאורה "פעמונית הרוח", כשהיא נחושה לזעזע את חיי השלווה הבורגניים שתושביו מתא מצים ליצור לעצמם, מתברר ששירה רייז משולם רוצה לספר סיפור פו ליטי חברתי, ושיש לה מה לומר על הכיבוש, על נאורות מזויפת הגור מת לאנשים לעצום את עיניהם מול עוולות נוראות לטובת נוחות היומיום שלהם, על שחיתות של אישי ציבור ועל הקפי טליזם החזירי הזונח את החריגים ויוצאי הדופן בשולי הדרך.
הרומן הלא כל כך רומנטי הוא, מתברר, רק מעטפת. בתוכה מתרחש סיפור פתלתול, שמנסה לגעת בכל המצוקות הגדולות של חיינו, החל בהתעללות בילדים, דרך אלימות כלפי נשים, שיכרון כוח של חיילים ויחסי האדנות של יש ראלים כלפי הפלשתינים, ועד, כאמור, לשחיתות בעלי השררה. מה שמוגדר על הכריכה כ״סיפור חצוף, סקסי ונוטף הומור חומצי..." מתגלה כסיפור הרבה פחות קליל, הרבה יותר כואב, שאכן יש בו שפה בוטה ודי הרבה סקס, אבל אלה לא גורעים מיכולתו לגעת באמת.
אמלי, הגיבורה, נולדה וגדלה כאאוטסיידרית במשפחה מבוססת בקיסריה. תחושת החריגות שלה הלכה והעמיקה ככל שהתבגרה, עד שפג שה את עוז - צעיר הסובל מהפרעה דו קוטבית ודיכאונות תהומיים - הנפש התאומה שלה. בהש ראתו, ולאחר שחלק איתה את הטראומה העמוקה שהוא נושא איתו מילדות, היא למדה לבוז לכל מי שהולך בתלם ולכל מה שמדיף ריח, ולו קליל, של מיינסטרימיות.
לאחר הסתלקותו של עוז היא חיה לבדה, מדי פעם דגה גבר שיספק את צרכיה הגופניים וממלאת את צרכיה האחרים באמצעות סמים וכ דורי שינה. וכדי להשלים את דימוי הדיווה שונאת האדם, היא גם מתפרנסת מכתיבת טוקבקים רעי לים שנועדו להעלות את הרייטינג של לקוחותיה. את גן העדן השלו הזה היא עוזבת לטובת היישוב הנובורישי, שהווילות שלו הולכות ונוגסות אט אט בשטחים הכבושים, בתקווה שרגע לפני שהמוח שלה יתפקע משעמום היא תוכל ללמד את תושביו הזחוחים לקח. כותרת הספר "בקרוב תתחילו להזיע" לקוחה משלט פרסומת למכון כושר חדש ביישוב, אבל אמלי ממהרת לאמץ את הסיסמה למטרותיה שלה.
רייז משולם כותבת פרקים קצ רצרים וקלים לעיכול, גם כשאלה עוסקים באחד מהנושאים הקשים הרבים בספר: מערכת יחסיה עם עוז המיתולוגי, מאבק הכוחות שלה עם ריאד, החשמלאי הערבי שנכנס לחייה, התנהגות אלימה של חיילים במח סום או איומים ברצח מצידו של ראש המועצה. היא גם משתמשת בעודף מוגזם של דימויים שחוקים.
בפסקה אחת קצרצרה היא מדמה את האגו של הגברים שאמלי מרסקת ל"ציפוי קרמל שברירי על קרם קרמל", את החופש שלה ל"יהלום נדיר" ואת עצמה ל"חד קרן נדיר". בהמשך הגיבורה שלה מתוארת כמי שחוקי הלילה "התלבשו עליה כמו שמלת מיני קצרצרה על גוף חטוב במיוחד", וכשהיא מגלה שבביתה השכור אין חשמל, היא מגיבה ״בבהילות של חולה אסתמה שהמשאף שלו התרוקן".
ויש מקומות שבהם הקלישאות מועשרות בדי מויים מוזרים למדי: "השכנה מציצה לעברה, ונמל טת במהירות של איש יחסי ציבור שיודע שנפל על תמונה של עוז זהבי משתין בים", או "כן, התוכנית שלה עובדת בדיוק של שעון שווייצרי שמתנוסס בגאווה על מפרק ידו של בראד פיט".
אין ספק, רייז משולם יודעת לספר סיפור, לט וות עלילה מפותלת ולהפתיע את קוראיה. עם זאת, הבחירות הסגנוניות שלה, ועודף הדברת בספר, מקשים על האפשרות ליהנות מהסיפור הזה.