סרט שיזעזע אתכם ושיר שינחם אתכם

סרט: "סוכני הכאוס"

אם הזדעזעתם מ"מסכי עשן", הסרט התיעודי בנטפליקס שעוסק ברשתות החברתיות, חכו שתצפו ב"סוכני הכאוס".

סרטו החדש של הדוקומנטריסט הפורה וזוכה האוסקר אלכס גיבני (שזמין בשני חלקים בסלקום ,TV ב־sey וב־TOH) מתחקה אחר פעילותן של יחידות הסייבר הרוסיות שפעלו באוקראינה, בארה"ב ובמקומות נוספים, וכמו בכל סרטיו של גיבני, גם הפעם התוצאה קולחת, מרתקת ומאירת עיניים.

"סוכני הכאוס" (שהופק בידי )HBO אולי אינו חושף ממצאים חדשים, אך במשך ארבע שעותיו הוא מפליא לעשות סדר בבלאגן (המכוון) שנוצר בשנים האחרונות, ולהראות כיצד האקרים וחוות טרולים הצליחו להפיץ שקרים, לגנוב ולהדליף מידע, להשתלט על השיח ולהקצין אותו, וליצור את המציאות הווירטואלית העגומה שבה אנו שרויים כיום. עם זאת, מה שבאמת צריך להדיר שינה מעיניכם היא העובדה שרוסיה ממש לא לבד. בשנים האחרונות מקלדת המחשב הפכה לכלי נשק נפוץ בכל חלקי הגלובוס, והנזק המצטבר שנגרם כתוצאה מכך מערער את יציבותו של העולם כולו. אי אפשר להאמין לאף אחד. לעובדות אין משמעות. זוכרים איך פעם חשבנו שהאינטרנט הוא דבר טוב? ישי קיצ'לס

ספר: "הספר הכי משעמם בעולם" מאת ננה אריאל

"זה הספר הכי משעמם בעולם. לא קורה בו שום דבר. אין בו תמונות ולא שיחות. אמרתי, זה הספר הכי משעמם בעולם". כך נפתח ספרה של ד"ר ננה אריאל שיצא בהוצאת אסיה, נטול עלילה, נטול דמויות. הדמות היחידה היא, ובכן, השעמום. אריאל מפרקת את המילה המרתיעה הזאת לאופציות טיפוגרפיות, מפשיטה אותה מבושתה: דף אחד מוקדש כולו לאות אחת, עוד דף רק לאות "בום", דף אחר נצבע כולו בשחור, ויש גם דף ריק. קולה המשועשע, המודע למטרתו, של המספרת, מעורר בקורא מתח: כיצד יסתיים הניסוי הזה? האם רק מה שכתוב בחומריותו על הדף "נחשב"?

בייחוד בימי קורונה, שבהם לא נותר לנו אלא לחבק את השעמום ולהיפרד לקצת מהמרוץ לאפקטיביות, ספרה הצנום והפילוסופי של אריאל, שיועד בתחילה לילדים אך קוסם מאוד גם למבוגרים, מפנה את תשומת הלב דווקא ליצירתיות שבחוסר המעש, לנוחות שבהשתהות, שהיא הכל חוץ ממשעממת.

שיר: "ג'וני", בר צברי

טל מרמלשטיין בואו נתחיל מזה שזה פשוט שיר מעולה. בהאזנות הראשונות ההפקה נוצצת כאן מעל לכל - היא יוצרת שיר סוחף, מידבק ובעיקר קליט. בהאזנות הבאות כבר מתבהר שהקלילות הזו לא באה על חשבון תוכן וגם הטקסט משחק פה תפקיד משמעותי, אולי אפילו מוביל. ואז, כשהגוף כבר לגמרי נשאב, מתחדד הקול של בר צברי, עם שירה שמכילה את כל צבעי המנעד שבין ברי סחרוף דרך עמיר בניון ועד דודו טסה. כיף לשמוע שיר חדש שמתעלה מעל הגדרות של ז'אנר, ייחוס וקהל, וממחיש באלגנטיות איך מתעצב ומתגבש הסאונד המקומי. על כל זה תוסיפו את המתח שבין המציאות שמוזכרת בשיר למציאות שאנחנו חווים היום. אם נתעכב לרגע על המתח הזה, נצליח לשים המון דברים בפרופורציות נכונות ובריאות, אולי אפילו למצוא בו נחמה ותקווה בימים המוטרפים האלה. סער גמזו

צילום: פשה מץ בר צברי