המדינה נסגרת, השכונה נפתחת
"שכונה" זה ביטוי שתפס בשנים האחרונות חזק בסלנג שלנו. כשאנחנו רוצים לתאר משהו מפוזר, לא מסודר ולא אחראי, שמתנהל כבדרך אגב ועם הרבה שליפות מהמותן, אנחנו אומו רים "איזו שכונה". אבל ככל שהזמן עובר וסיום המגיפה לא נראה באופק, תפקיד השכונה נכנס בדיוק לתוך הוואקום שנוצר עקב כשלים על גבי כשלים תפקודיים של "המבוגר האחראי".
הסגר הראשון אמנם התברר כמוצלח מבו חינת מניעת התפשטות המגיפה, אך הותיר אחריו מאות אלפי ישראלים בקריסה כלכלית. הצלחנו לשטח את העקומה של הנדבקים, אבל הזנחנו את העקומה של המצוקה החברתית. אנשים מבוגרים שנפטרים בביתם מבלי שאף אחד ידע, אלימות במשפחה, הורים יחידניים שלא מצליחים להרים את הראש מעל המים וכל כך הרבה משפחות שהגיעו לפת לחם. בתוך המציאות הזו, נטולת המבוגר האחראי, תפסו פיקוד השכונה והקהילה, שהפכו לכוח הפעיל והאפקטיבי ביותר בקורונה.
אני, למשל, גר בשכונת הדר בחיפה. 40 אלף אישה ואיש באזור הכי צפוף ומגוון של חיפה. דווקא כאן, בלב העיר, היה אפשר למצוא שכוו נה שיודעת להתנהג כמו משפחה. מאות אנשים טובים, זאת הדרך הנכונה ביותר להגדיר אותם, בני נוער, סטודנטים, חברי קהילות משימתיות ופעילים חברתיים, החליטו לקחת את החסד לידיים, שינו מציאות ובלי להגזים - הצילו חיים הלכה למעשה. גם עכשיו, בתקופת חגים הזויה, בדיוק כמו בגל הראשון, הם קו ראשון לסיוע - מחלקים מזון למשפחות רעבות, עוו ברים על רשימות של מאות זקנים ומבודדים ומתקשרים אחדואחד לשאול לשלומם, בודקים מה חסר להם, דופקים על דלתות שכנים בודדים כדי לוודא שאף אחד מהם לא יישכח, מסיעים ומחזירים, יוזמים ומקימים, יוצאים לשטח בתו קופה של חוסר ודאות ומשבר בריאותי - למען הקהילה. גייסנו מתנדבים, הפקנו יוזמות מהיום למחר, הצלחנו להרים חג למשפחות מבודדות ולעזור לעצמאים מקומיים.
קסם השכונה שחשבנו שנעלם מחיינו חוזר עכשיו עם רוח חדשה. והפעם זה לא רק לשם האווירה, אלא צורך אמיתי שצועק מהשטח ונדו רש יותר מתמיד. השכונה התגלתה כמקור תקו ווה בתוך אחת התקופות הקשות של האנושות.
בימים כאלה, שבהם סוף המגיפה לא נראה באופק והמציאות משתנה בקצב מסחרר, המזור היחיד הוא הקהילה, הסביבה הקרובה, השכנים. בפעם הבאה שמישהו יגיד לכם "איזו שכונה", תדעו שאתם בידיים טובות.