שיעור בהסברה ישראלית
הנסיך הסעודי תקף את ההנהגה הפלשתינית, התייצב לצד ישראל - ופרס משנה עוצרת נשימה
קשה להתחרות בנסיך בנדר בן סולטן כשמדובר בהסברה הישראלית. הוא עושה את העבודה יותר טוב ויותר משכנע מכל דובר ישראלי ובוודאי מכל דובר אמרי קני פרו ישראלי.
כשתומס פרידמן דיבר לפני חודשיים על רעידת אדמה גיאופוליטית היסטורית במזרח התיכון, הוא התכוון למופע מהסוג של הראיון שהעניק הנסיך בנדר לרשת אל ערביה. זאת לא רק ההתקפה על המנהיגות הפלשתינית - שעוררה את חמת זעמו של הנסיך, המזדקן צריך לומר, הסעודי - אלא הנרטיב ההיסטורי בן 100 השנים שהציג בנדר בנושא הפלשתיני ישראלי.
בעוד שר החוץ גבי אשכנזי מסייר עם שר החוץ של האמירויות באנדרטת השואה בברלין, מדבר הנסיך הסעודי במפורט ובמודגש על ההימור של הפלשתינים ובראשם מנהיגם המו פתי חאג' אמין אל חוסייני על היטלר ועל הנא צים. מבחינה דיפלומטית לא יכול להיות משהו יותר עוצר נשימה מזה ככל שמדובר ביחסי ישראל ערב. זה מהפך גדול ומשמעותי שלא לומר מושלם. הראיון באל ערביה שודר למעשה כמונולוג ונמשך קרוב ל 40 דקות. ישודרו עוד כמה חלקים בימים הקרובים.
לקראת סוף דבריו אמר בנדר דבר מע ניין: "ערפאת אמר לי שהאוטונומיה שהציעו לי בקמפ דייויד )הסכם בגין סאדאת ב (1978 היה הסכם פי עשרה יותר טוב מהסכם אוסלו. אז למה לא לקחת? שאלתי. ערפאת ענה: כי חאפז אל אסד איים לרצוח אותי. עניתי: אז היית שאהיד אחד שמציל את מיליוני בני עמו! היית צריך להסכים".
הסיפור הזה אומר יותר על יחסו של בנדר לערפאת מאשר על האמת שבין 1978 ל .1993
ב ,93 בהסכם אוסלו, זכה ערפאת לדריסת רגל ביו"ש ובעזה, והשליטה על תושבי הש טחים נמסרה לידיו ואילו האוטונומיה שעליה חשב בגין היתה נטולת אש"ף, אם כי פתחה לו את הדרך. לבנדר יש חשבון, כמעט אפשר לומר חשבון דמים עם ערפאת. בשנים שבהן שימש כשגריר סעודיה בוושינגטון הוא היה אחת הדמויות החזקות בארה"ב ובתחומים מסוימים הקשורים למזרח התיכון, לתעשיית האנרגיה ולטרור, היה חזק יותר מהנשיא האמריקני, קרי - ג'ורג' בוש הבן. הוא זה שהחזיק אקדח לרקה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה קולין פאוול וגרם להם להכריז בפומבי כי ארה"ב מכירה בזכות הפלשתינים למדינה עצמאית משלהם.
ממשל בוש הלך אז רחוק יותר ממתווה קלי נטון. הוא זה שכפה על בוש לאפשר לגור מים סעודיים רבים, ביניהם כאלה הקשורים לבן לאדן ולפיגועי 11 בספטמבר, לעלות על מטוסים ולברוח מתחומי ארה"ב. בתור הש
וואה, יהודי מסכן אחד לא יכול עד היום לצאת מתחומי ניו יורק ובוודאי לא להגיע לישראל.
בנדר לא הפך פתאום לפרו ציוני, אבל כשה גיע בנרטיב שלו למלחמת ששת הימים הוא לא שכח לציין כי זו לא היתה סתם "תוקפנות" ישראלית, אלא הגורם העיקרי לכך שפרצה היה שמנהיג מצרים עבד אל נאצר סגר את מצרי טיראן.
הרגע הזה שבו הסעודים תוקפים את הפלש תינים חושף את העובדה שהשלום עם מדינות המפרץ הוא למעשה שלום עם האם הקדמונית של הלאומיות הערבית. אבותיו של בנדר הם אלה שרכבו בחרבות שלופות יחד עם לורנס איש ערב ושחררו את רוב שטחי המזרח התיכון מידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה. מעבר לזה, התייצבות הסעודים לצד ישראל מסמנת בעיקר את דעיכת מעמדם של הערבים כמעצ מה עולמית. הם היו בשיאם בשנות ה 70 וה 80 של המאה הקודמת. מבחינת ישראל הסבלנות האסטרטגית ואורך הנשימה השתלמו. מסתבר שניצחונות אמיתיים לא מושגים במהלומות בזק, אלא בתהליך מושקע וממושך לאורך שנים.