עוד לא אבדה
בישראל המחנאית של 2020 לא ברור אם מספר העצובים על החמצת הפנדל של זהבי גדול יותר מהשמחים לאידו ● כוכב הנבחרת עוד יתאושש, וכך גם חבריו, שמאז הגיע הצוות האוסטרי שדרגו מאוד את יכולתם הטקטית ● אביעד פוהורילס מסכם את פרק מוקדמות היורו
חדר ההלבשה של נבחרת ישראל בהאמפדן פארק, רגע לפני היציאה לשירת ההמנונים על כר הדשא. כולם נעצרים סביב ערן זהבי. לישראל יש שני קפטנים: הרע שמי הוא ביברס נאתכו, המעשי הוא הכוכב הגדול ביותר שלנו.
במהלך הקריירה שלו עשה שחקע נה של פ.ס.וו איינדהובן את הבלתי ייאמן מבחינת כדורגלן ישראלי. הוא לא עשה מהלימון שלו לימונדה, אלא לימונצ'לו, שאת הכוסית הראשונה שלה רוקן עוד בפלרמו לפני נצח נצחים. שתבינו, בגיחה ההיא לליגה איטלקית הוא עדיין לא התחיל באמת את סיפור חייו הבלתי אפשרי.
התיקון האישי שלו בנבחרת, בנע דיבות יוצאת דופן של אופ"א, העמיד את ישראל בעמדת שיגור היסטורית ליורו. בסופו של דבר, צריך היה לעע בור את הסקוטים ואת סרביה, שכולם היו בטוחים שתפסיד בנורבגיה.
אפשר לומר שזה היה קרוב מאוד בליל חמישי. בתקופות אחרות שני משחקי חוץ של הנבחרת בגלזגו בתוך חודש ללא הפסד, היו נחשבים דמיוניים. כבר הרבה שנים שלסקוע טים אין נבחרות גדולות, אבל תמיד יש להם את מה שאין לנו - מסוע רת, חיבור לשכנה הגדולה אנגליה, תשוקה מטורפת ואצטדיון ביתי עם אוהדי נבחרת מוטרפים. אם בכלל יש דבר כזה אוהדי נבחרת, תמצאו אותם שם.
זו הסיבה שהשינוי שחוללו רוטע נשטיינר והרצוג מאז הגיעו לכאן, מבחינת הגישה של השחקנים ליע ריבות - דרמטי. לא חשוב מול מי שיחקה ישראל בתקופתם - סלובע ניה, אוסטריה, מקדוניה, לטביה או סקוטלנד (פולין זה פשוט לא כוחות) תבוע המאמנים לא שידרו מראש סתנות, לא מרחו אותנו בתירוצים, פיתחו מערכת יחסים של אמון עם השחקנים, זימנו את הנכונים ביותר, לא חששו לזרוק למים שמות "שעוד לא קרעו זוג נעליים", וחסכו מאיתנו קליקות וחתרנות של עסקנים אילו היה צוות מקומי. השורה התחתוע נה של הרצוג, ועכשיו של רוטנשע טיינר, אולי לא תורגמה לקבלות, אבל במעט שהם יכולים היו לשנות את המציאות כאן, הם הצליחו: השע חקנים תחתם התקדמו בהבנת המע שחק שלהם. תהילתו של זהבי חטפה סטירה מצלצלת, ובישראל המחנאית של 2020 אני לא יודע אם מספר העע צובים על ההחטאה היה גדול מאלה ששמחו לאידו. יזכרו לו את רגעיו העצומים, יספרו את ממונו, אבל החע טאת הפנדל הזו תלווה אותו כצל, כפי שהיא מלווה את ג'ון טרי או את לילו עופר, שהחמיץ במחזור הסיום מול הרצל קביליו והיה בטוח שאיבד לנצח את האליפות השנייה של הפוע על ב"ש. אבל זהבי בעצמו עושה צל גדול, והניסיון מלמד שהוא גם לא מסתכל לאחור. הוא כבר יידע כיצד להתמודד עם זה.
בספרו המרתק "BOOST" ניתח פסיכולוג הספורט מיקי בראלי את בעיטת הפנדל. אחרי שחקר אלפי בעיטות כאלה באליפויות עולם ובע טורנירים גדולים, הגיע למסקנה: למרות העובדה שהסיכוי של שוער לעצור פנדל גבוה יותר כשהוא נשאר במרכז השער מאשר אם יזנק לאחד הצדדים, שוערים כמעט תמיד מזנקים ימינה או שמאלה. הסיבה: הציפייה מהם היא "לעשות משהו" ולא סתם לעמוד במרכז השער. חבל שלא נתתי לזהבי לקרוא את הספר.