להכות עם הפטיש על האצבע ב
ב"תאנים טובות מאוד" חוזר פרופ' יוסי יונה לסיפורי אימו בילדותו במעברת קריית אתא ● בראיון, הוא מודה כי הכתיבה על המשפחה היא ניסיון להתמודד "עם תחושות ריקנות ותלישות" ● ומבהיר למה עזב את הפוליטיקה באכזבה: "אין קונים למרכולתי; הכוחות השמרניים במפלגת העבודה הב
לילות החורף נהגה אמו של יוסי יונה לספר לו סיפורי אגדות מתמשכים. היא אצרה בזיכרונה גם אוצר בלום של שירה עממית, פתגמים ושירי קינה. כילד, ציפה יונה לסיפורים המרתקים הללו, וכמבוגר הבין שאמו שייכת למסורת ארוכה של מספרים שאותם תיאר הוגה הדעות ומבקר הספרות ולטר בנימין: "מספרי המזרח שידעו לקשור סיפור בסיפור, ושבכל אחד מאלה חיה שחרזדה, שכל פרט מסיפוריה מעלה בדעתה סיפור חדש".
אמו של יונה לא שולטת היטב בשפה העברית, וחשה געגועים למולדתה, עיראק, שם חייתה, בדומה לאביו, בעיירה במשולש הסוני. סבה היה בדואי לכל דבר - בגלימה שלבש, בכיסוי הראש בעקאל, בפגיון שתחב באבנטו, ברובה שנשא על כתפו ובפרדה שעליה רכב. הוא סחר עם הבדואים וחי איתם פרקי זמן ארוכים במדבר, וזכה למעמד של "עורפה", בורר על פי חוקי המדבר, שנקראים "סוואני".
יונה, דור שני של מהגרים, סירב ברבות השנים להתכחש לעברם של הוריו, לתרבותם ולהיסטוריה שלהם. "העבר של הוריי, השפה שבה דיברו, המוזיקה שהקשיבו לה, הריחות, הצלילים, הדהדו תמיד בתוכי ותבעו ממני נוכחות מפורשת ומלאה. לקח הרבה זמן, אבל בסוף נעניתי להם; ואני מהרהר בכנות - אולי יש גם בחיבור המחודש שלי עם העבר של משפחתי מעין ניסיון להתמודד עם תחושות של ריקנות ותלישות שלעיתים אני חש", הוא אומר בראיון שנערך עימו לרגל צאת רומן פרי עטו, "תאנים טובות מאוד", בהוצאת כרמל.
זהו ספר הפרוזה השני של יונה, אחרי הרומן "לא זמן טוב לאהבה" שראה אור .2015־ב במקביל, הוא מפרסם גם ספר עיון חדש - "מיזוג אופקים: מופעים של הפוליטי בשדה האומנות החזותית" (בהוצאת פרדס) ושוקד על כתיבת רומן נוסף.
בכלל, יונה הוא איש רב פעלים שמסרב להישאר עם כובע אחד על הראש, ומלהטט בין כמה. הוא פרופסור לפילוסופיה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, כותב מאמרים וספרי מחקר רבים, ושימש חבר כנסת בעבר מטעם מפלגת העבודה.
למרות עיסוקיו הרבים, הוא התפנה לראיין
ולצלם את הוריו במשך שנה ולשמוע את סיפוריהם מעיראק ומשנותיהם הראשונות בישראל. מסיפורים אלה רקח מרקחה בדיונית שמשולבים בה מציאות ודמיון. במסגרת עריכת התחקיר לספר, שקע גם בקריאת ספרי מסע שתיעדו את מסעותיהם של חוקרים, בעיקר בריטים ואמריקנים, לאורכו של נהר הפרת, מחאלב שבסוריה עד למפרץ הערבי.
"מעבר לאלימות המילולית"
במרכז "תאנים טובות מאוד" ניצב שלמה, גבר באמצע חייו, הדולה מפי אמו פרקים עלומים מקורות חייה רבי־התהפוכות. העלילה נעה בין החיים בעיראק של לפני עשרות שנים - הרפתקאות מסמרות שיער של אבותיו במדבריות, פרשיות אהבה אסורות בקרב בני משפחתו ומבחני ההישרדות של הוריו, לבין ההווה - חייו של המספר, גרוש ואב לשתי בנות, המתקשה למצוא עוגן רגשי בחייו מאז התפרקות משפחתו ואינו מצליח להחזיק זוגיות יציבה.
יונה נולד במעברת קריית אתא ולמד במגמת מסגרות מכנית בבית הספר המקצועי בקריית חיים. "הציפיות של מערכת החינוך ממני היו נמוכות מאוד", הוא מבהיר, "ולכן מצאתי עצמי בבית ספר מקצועי. זה היה בניגוד לרצוני ובניגוד לכישורים המקצועיים המביכים שלי. הפטיש תמיד נחת על האצבע שלי לפני שהיכה על המסמר. אבל אני בר מזל. אבי, פועל סולל בונה, שנעדר השכלה פורמלית של ממש, פיצה על חידלון המערכת וידע לאבחן אותי טוב יותר מהמורים. הוא האמין בי, וידע לנטוע בי ביטחון עצמי. הוא לקח אותנו להצגות, רכש עבורנו ספרים ואנציקלופדיות, והעיקר - חייך מאוזן לאוזן בסיפוק רב כשעלה בידינו לפתור תשבצים".
שנים רבות אתה עוסק במחקר אקדמי, פרסמת ספרים רבים, עשרות מאמרים בפילוסופיה, סוציולוגיה וחינוך. התנסית גם בפוליטיקה. איזה
חלק תופסת בחייך הספרות? "דריכה במקום משעממת אותי. זאת אחת הסיבות אולי שמעולם לא היה לי תחום מחקר ברור ומובחן. הלכתי לפוליטיקה, לכנסת. זאת היתה חוויה מרתקת, אבל היא יצרה אצלי צורך לנשום אוויר צח ולעשות פעילות שלוקחת אותי מעבר לציניות ולאלימות המילולית. באמנות, ובכלל זה בספרות, אפשר לנגוע באנשים". ניכר כי הטבילה במים הפוליטיים הותירה אצלו משקעים. לאחר כהונה בכנסת ה־02, החליט יונה לא להתמודד שוב בפריימריז של מפלגת העבודה, וחזר לאקדמיה. "נודה באמת, נוכחתי שאין קונים למרכולתי", הוא אומר, "הגעתי למפלגה בעקבות גלי ההתלהבות שהפיחו בה אלפי צעירות וצעירים שהתפקדו אליה בעקבות המחאה. נדמה היה שהנה, המפלגה משנה את פניה במאבק למען שיקומה של מדינת הרווחה הישראלית. רציתי להיות שותף למהלך, אך ככל שחלפו הימים, נטשו המצטרפים החדשים את המפלגה והכוחות השמרניים שבו לשלוט בה. הם לא נחו ולא שקטו עד שהביאו לחיסולה". לדבריו, "התמיכה באבי גבאי לראשות מפלגת העבודה היתה הטעות המביכה ביותר שעשיתי בחיי הפוליטיים. אני לא מלין עליו אלא על עצמי".
לכתוב על הנעלמת
המעברים בין כתיבה עיונית לפרוזה אינם מבלבלים את יונה, והוא אף נהנה מהמעבר. "כדי לכתוב ספרות, צריך לוותר על הז'רגון האקדמי. אבל הגבולות בין התחומים נפרמים. זה קורה במידה רבה בזכות הכתיבה האנתרופולוגית, ואולי הודות לנשות אקדמיה בתחום זה, שכתיבתן יותר נרטיבית ואישית. סוג זה של כתיבה השפיע עלי".
בספרו של יונה מתוארות מערכות יחסים פטריארכליות, אך כאלה שבהן גם לנשים יש שליטה בגברים ובילדים. "זו היתה בהחלט חברה פטריארכלית", הוא מאשר, "אבל היא אכן אפשרה לעיתים לאישה להתחכם לסדר החברתי הזה, למצוא בו סדקים וסתירות כדי להביא לביטוי את עצמיותה, ואף להפוך לפעמים את היוצרות, לשלוט בגברים בדרכים בלתי ישירות, חמקמקות, עקלקלות. אבל רוב הנשים לא מצליחות להפוך את היוצרות, והן למעשה משלמות מחיר יקר מאוד במציאות זאת".
אחת הדמויות הנשיות המעניינות ומעוררות החיבה בספר היא סנגיטה, המטפלת הנפאלית של האם, המתעקשת לקרוא לה סוניה. האם קשורה אליה בעבותות, אך גם מתעמרת בה מעט, וקשר מסקרן נרקם בין המטפלת לבין בנה של האם, המספר. מלבד ב"שלוש" של דרור משעני, לא מרבה הספרות הישראלית להתייחס למטפלות הסיעודיות מהגרות העבודה, אך יונה טוען כי "לכתוב על חייהם של קשישים בישראל בעת הנוכחית מבלי להתייחס למטפלות סיעודיות הסועדות אותם, מצריך מידה רבה של עיוורון".
יונה הוא גם קרוב משפחתו של סמי מיכאל, הנשוי לאחותו, רחל, ולדבריו ספריו מהווים לו השראה. בדומה למיכאל, וליוצרים כמו רוני סומק, ארז ביטון, שמעון אדף ואחרים, הכתיבה משמשת ליונה אמצעי להתחבר לשורשיו המזרחיים ובעקיפין גם לבני משפחתו. לדבריו, הם הגיבו בהתרגשות גדולה לספרו החדש, והוא מספר כי "התגובות הללו כללו געגוע עמוק להורים וצער רב בקרב אלה שלא השכילו לתעד את הוריהם".
ומה היה להוריך להגיד על כך שמעולם לא נישאת ולא הבאת להם נכדים? נושא זה עולה גם בספר, אם כי הגיבור גרוש ואב לילדים.
"זו נקודה רגישה. למרות הגאווה שלהם בי ובהישגיי, כל זה מבחינתם לא פיצה על האכזבה, על הצער שלא הקמתי משפחה. וזה ברור, אנחנו חיים בישראל. זו חברה מעודדת ילודה, ומייחסת חשיבות להקמתה של משפחה.
"תראי", מוסיף יונה לאחר השתהות, "היו לי מערכות יחסים ארוכות ומשמעותיות מאוד. אני רווק, אך לא מתוך עמדה אידיאולוגית ולא מתוך כוונה. בגלל שאני לא מאמין גדול בחופש הבחירה של האדם, אומר כי נקלעתי להיות רווק. אבל העתיד מלא הפתעות, ואני מקווה שהוא עוד יקלע אותי לזוגיות נעימה".
"כדי לכתוב ספרות, צריך לוותר על הז'רגון האקדמי. אבל הגבולות בין התחומים הולכים ונפרמים בזכות כתיבה אנתרופולוגית, והודות לנשות אקדמיה בתחום זה שכתיבתן יותר נרטיבית ואישית"