מכתב מאמא לאמא
אחות יקרה, אולי קוראים לך רחל, אולי חיה, ואולי את בכלל שרה, בדיוק כמוני.
אני לא יודעת אם המילים האלה יגיעו אלייך. כבר שבועות שאני זועמת ורוצה לכתוב על החרדים, ובסוף החלטתי לכתוב אל ולא על. כי כולם יודעים כל כך טוב מה ואיך החרדים, מספקים פרשנויות ודעות אינספור, ואני נבוכה כי אני לא ממש מכירה, אבל אני פשוט לא מבינה. אז אני רוצה לכתוב לך את זה ממקום אוהב אבל זועם, לשקף לך מה הולך כאן אצלנו בלב ובראש. אולי כי אני מאמינה שעדיין אפשר להציל משהו מהיחסים האפלטוניים בינינו.
אנחנו דומות מעט, שונות הרבה. סביר להניח שלך יש יותר ילדים ממני ושבני הזוג שלנו עובדים במקצועות שונים. אנחנו כנראה לא אוהבות את אותה מוזיקה, ולא אוכלות את אותה כשרות. ועדיין, לאמהות יש לפעמים שפה מיוחדת משלהן, ואני רוצה שתדעי שאתם מאבדים אותנו.
אני רוצה שתדעי שכשנתרחק מכם באוטובוס או בתור בחנות, זה לא יהיה משנאה או מאנטישמיות. זה יקרה כי אנחנו נשמרים לנפשותינו שלנו. תביני, אנחנו פשוט מסתכלים על מספרי החולים, על הערים שמובילות את טבלת התחלואה, ומזדעזעים. אנחנו גם שמים לב להפקרות במקומות מסוימים אצלכם במגזר, הצפיפות בתפילות, פתיחת מוסדות החינוך בזמן שאצל אחרים סגור, השרירים שעושים נבחרי הציבור והרבנים, רואים שמתייחסים להנחיות משרד הבריאות כמו גזירות שמד. אז אנחנו קודם כל מתרחקים ונזהרים. אני בטוחה שזה מעליב, אבל אתם לא מותירים לנו ברירה. כשאנחנו שומעים על שיעורי התחלואה מרקיעי השחקים במודיעין עילית או בבני ברק, אנחנו מייחלים שפשוט יסגרו את הערים הללו וזהו, כדי שנוכל, לפחות ננסה להחזיר את החיים שלנו לשגרה. כדי שמי ששמרו על ההנחיות והשכונה שלהם ירוקה יוכלו לנשום קצת. כדי שאני אוכל לשלוח את הילדה שלי שוב לכיתה א', ואת בתי השנייה לגן שהיא כה זקוקה לו, כדי שהשכן שלי יחזור לעבוד וירים את עיניו מהרצפה.
הזעם מציף אותי כשאני יודעת שאפשר היה אחרת, כשאני לא מבינה איך אתם לא רואים שכולנו באותה סירה ושחייבים ויתורים ומאמצים משותפים. מצטערת על ההכללה, אבל בסוף המספרים מדברים. אין לי מילים להסביר לך כמה שזה מעציב אותי. אני כבר חודש מסתובבת בתחושת מועקה, כי אני חוששת שאת הקרע הזה יהיה קשה מאוד לאחות. כן, אפילו אצלי.
חברה שמכירה מקרוב מאוד את המגזר סיפרה לי לאחרונה על העוני והצפיפות, על הילדים הקטנטנים וסיר הלחץ, וגם על הייאוש - והציעה חמלה. הניחה תחבושת קרירה על הזעם שלי. ומהמקום הזה, של זעם שזור באהבה, אני רוצה להושיט לך יד. כי אולי הפתרון יבוא דווקא מלמטה, מאיתנו האמהות, שחיות את היומיום ואת הילדים שלנו כל כך מקרוב. אולי הזעקה צריכה לבוא מאיתנו, לקרוא למי שלמעלה שלא יפקירו את הילדים וההורים שלנו, ושנעמוד ביחד בסערה הזו? לו יהי.