שינסו, ליום אחד, להיות בצד השני
אדם מפזר את כל עולמו על מדרכה. הכל זרוק שם - תקוות, חלומות, פחדים ובעיקר כבוד עצמי. ידיים גסות של זרים נשלחות אל הסחורה, חומסות, חוטפות, כאן אין מידה: לא של צדק, לא של רחמים.
האוספים והלוקחים אינם חשים דבר. מבחינתם נקרתה בפניהם הזדמנות פז לקבל משהו בחינם, אין זה משנה מי נתן ומה נותנים. פתגם רוסי ידוע אומר "סוס שנותנים לך במתנה - אתה לא בודק לו את השיניים". ובעת הזאת, הקשה וחסרת הכל, את גם לא בודקת את פרסותיו.
מה מביא אדם לוותר על מה שעד לפני רגע היה מוכן להגן עליו בגופו? כמה מיואש צריך להיות כדי להרים ידיים, לומר "אינני יכול עוד" ולהיפטר ככה משאריות פרנסתך? איך הוא חש ברגע שבו הרים את הקופסאות והשליך את תכולתן מחוץ לדלת, בערבובייה, עקב לצד סירה? לא למכור במחיר עלות, פשוט לזרוק הכל ולהיפטר כבר מהנטל, להפסיק להרגיש את המחנק, לנשום.
והרי כשהיית נכנסת לחנותו לפני שהכל קרס, היה מתאמץ למענך ומחפש חצי מספר נוסף ורפידה וצבע. מבטיח שבתוך כמה ימים יתרחב ולא ילחץ. והנה, החיים אינם יכולים להבטיח לו את מה שהבטיח ללקוחותיו: כי נעל, ככל שצועדים בה יותר, מתרחבת. ואילו חייו של בעל העסק הקטן, זה שפרנס את משפחתו בכבוד, ככל שהם מתקדמים בימים אלה, לוחצים יותר ויותר.
ולאיש הזה, אבי סמאי, ולעוד אלפי בעלי עסקים קטנים אחרים, אין על מי להישען. המסים ששילמו כל חייהם מפרנסים עכשיו עשרות משרדי ממשלה וארוגנטיות ויוהרה של שלטון שאין בו ולו טיפת בושה או אחריות כלפי אזרחיו. למי אכפת ממנו ומחבריו, הרבה יותר חשוב לנהל קרב איתנים נגד מגישים ועיתונאים ומערכות אכיפת הצדק ושמאלנים ואשכנזים, לייצר ספינים, להסית ולפלג ולנסות למנוע הפגנות.
כמה רהב יש במי שאמורים, דווקא בעת הזאת, להצניע לכת. כמה אדנות ותחושת מגיע לי ובוז לכל מי ומה שהוא לא אני. הם היו צריכים, ולו ליום אחד, להיות בצד השני. שיכרון הכוח שלהם, תחושת הביטחון המופרזת, האטימות - כולם צריכים היו לקבל בעיטה מהמציאות. שינסו פעם אחת לעמוד מול אנשים שלא רק שלא מכבדים אותם אלא שרואים דרכם. לעמוד באמצע הרחוב כשלעורם רק כותונת דקה, לא תואר לה ולא הדר. להתמודד עם החיים כשהם נטולי הגנות וחסינות, ושריון השררה שלהם מושלך הצידה.
להרגיש מה זה כשמתקשרים מהבנק, שפוחדים ממשטרה, שלא יודעים מה ילד יום, שעייפים מכדי לקום. לחוש את עוצמת ההשפלה כשהממשלה מעבירה לך מסר של אם אין לחם - תאכלו עוגות גבינה, או תטופפו על עקבים שאספתם מהמדרכה באלנבי.