"חגגנו כמו משפחה"
בבתי הדיור המוגן דאגו יותר מתמיד לאווירת החג, על רקע משבר הקורונה • אזורים מיוחדים הוקצו לתפילות, ארוחות החג נערכו במתכונת חגיגית למרות המגבלות, ושמחת תורה מעולם לא היתה שמחה יותר • "בחוץ כולם מתלוננים שמטפסים על הקירות - וכאן לא מרגישים את הסגר" • מנצחים את הבדידות - בשיתוף פורום הדיור המוגן
חודש החגים, שבימי שגרה מתאפיין בביקורים משפחתיים רבים, עבר השנה על עם ישראל בסגר. האיסור על התקהלויות והגבלת המרחק 1,000טל מטט רים מהבית אילצו את כולנו לחגוג בצמצום, אבל מי שכמעט ולא הרגישו זאת היו דיירי בתי הדיור המוגן, שמספרים על אווירה משט פחתית לכל דבר ותחושת חג מסביב לשעון.
יצחק רוגוב, יו"ר נציגות הדיירים באחוזת צהלה (מרשת אחוזות רובינשטיין), מספר על ערב ראש השנה מיוחד במינו: "עשינו ארוחה חגיגית שאליה נרשמו הדיירים מראש. השוט לחנות סודרו כך שלא יהיו יותר מארבעה איש בשולחן ועם הקפדה על שני מטרים בין אחד לשני. היתה אווירה חגיגית עם מוזיקת רקע ושירים, עם כל הברכות כמובן, ההרגשה היתה שאנחנו מצייתים להנחיות אבל עדיין חיים.
"האנשים שמילצרו לנו היו אנשי צוות הניט קיון שעובדים כאן באופן קבוע ועוברים בדיקה מדי שבוע. הם התנדבו לאותו ערב כדי לשמח אותנו וכולנו היינו ברקיע השביעי. התחושה היתה של משפחה אחת - עובדים, דיירים וצט וות. למחרת פתחנו כאן בית כנסת, עם חזן שעובד איתנו כבר יותר מעשר שנים, ולא היית צריך להיות דתי כדי להתחבר לאווירה המיוחדת הזו. ישבנו כמובן במרווחים ועם מסיט כות. בכלל, אף אחד אצלנו לא יוצא מהבית שלו בלי לעטות מסיכה. המשמעת היא פנימית. ההבנה היא שאתה אחראי לא רק כלפי עצמך אלא לקהילה של 200 איש נוספים. גם בסוט כות שמרנו על אווירת החג. הבית בנה עבורנו סוכה קטנה, סמלית, לא כדי לשבת בה אבל עם ארבעת המינים וכל מה שצריך. קיימנו ארוחה חגיגית על פי כל הנהלים".
יצחק מספר כי סוד ההצלחה של אחוזת צהלה בימי הקורונה הוא שיתוף הפעולה ההדוק בין הדיירים לבין הצוות וההנהלה. "מתחילת משבר הקורונה, כשאיש לא ידע איך להתמודד עם המצב, היה הידוק בשיתוף הפעולה. לדיירים יש נציגות של חמישה חברים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, ואני יו"ר הנציגות. שיתוף הפעולה הזה ליווה ומלווה אותנו בכל התקופה הזו. אף אחד לא מנחית עלינו הוראות מלמעלה, הכל נעשה תוך הבנה הדדית והדיירים מרגישים שהם מיוצגים בכל שלב ושלב.
"אנחנו יצרנו כאן מה שאנחנו מכנים 'שגט רונה' - שגרת קורונה. אנחנו מקפידים הקפדת יתר בהתחשב בעובדה שאנחנו בקבוצת סיכון, יצרנו דפוס התנהלות באופן כזה שמאפשר לאט נשים להרגיש שגם בתקופה הזו הם חיים. יש כאן תחושה של שותפות גורל, ובמשך התקופה הזו העברנו אותה לכל אחד מהדיירים. בהתט חלה היינו מקבלים בכל יום אגרות מההנהלה כיצד לנהוג, וכולם נענו להנחיות כי ידעו שהכל התקבל במשותף על ידי הצוות והדיירים. וזה מצליח".
"אף אחד לא נשאר לבד"
אביבה בראז, בית בלב פתח תקווה (ולשעבר בית בלב בתל אביב), מספרת שאחד הדברים החשובים מבחינתה בתקופת החגים - גם במט סגרת הגבלות הקורונה - היה נושא התפילות. "מאחר שאני מגיעה מבית דתי, היה לי מאוד חשוב שיהיה כאן בית כנסת", היא אומרת, "גם במגבלות הקורונה אפשרו לנו כאן להתפלל, עם עזרת נשים וגברים. היתה מרפסת שמי שרצה יכול היה לעמוד עליה ולהתפלל בחוץ וזה מה שאני עשיתי.
"אמרו כאן את כל התפילות והיה מאוד יפה. הרגשתי כמו שכל אדם שהולך לבית כנסת בחגים מרגיש. שמרו פה על כל ההנחיות - יש כאן שני ספרי תורה, אחד של המקום ואחד שאחת הדיירות תרמה לזכר בעלה, ועמדנו והתפללנו כפי שהייתי רגילה בכפר גנים ששם התגוררתי. הצוות דאג שכל מה שקשור במנהגי החג יהיה פה בצורה מאוד מסודרת".
אחד משיאי החג מבחינתה של אביבה היה בשמחת תורה, כשהדיירים חגגו ורקדו במין התפרצות רגשות, גם אם תוך שמירה על כללי הריחוק עד כמה שניתן. "כולנו רקדנו בשמחה וקפצנו עם ספרי התורה בלי לגעת יד ביד. התט רגשתי יותר מאשר בבית. בבית הכנסת שבו התפללתי תמיד לא התאפשר לי לרקוד עם הספר. כולם רקדו - גם מי שלא מכיר כל כך את המנהגים. זו היתה מין התפרקות כזו, והיה מאוד מרגש.
"בערב ראש השנה הביאו לכל אחד מאיתנו חלה עם ברכה, קיבלנו לדירות ארוחות חג נהט דרות ואכלנו כל אחד בדירתו. מי שרצה יכול היה לרדת לשטח הפתוח ולאכול יחד שם".
אביבה מדגישה כי משפחות שהגיעו לבקר ישבו אל שולחן מיוחד מחוץ לבית ודיברו עם הסבא והסבתא מרחוק. "משפחתי גרה בצפון ובכל מקרה לא יכולתי לבקש מהם אפילו לבקר אותי מבחוץ", היא אומרת, "לא רציתי שיבואו לבקר עם ילדים קטנים, כדי לשמור על הבט ריאות של כולם. דיברתי איתם בטלפון ושמרנו על קשר בכל ימי החג. אי אפשר לומר שלא מרגישים את החסר של בני המשפחה, ומובן שאני מאוד מתגעגעת, ראיתי אותם די מזמן. אבל יש לנו כאן הכל - חדר כושר, בריכה, הרצאות, דברים שמעולם לא חשבתי לעשות אותם. אני פתאום עושה דברים מקרמיקה, בעלי לא האמין למה שאני יוצרת כאן. יש פה חוגים מאוד מעניינים.
"ובעיקר מרגישים את הדאגה מצד הצוות. לדוגמה, היה לנו מפגש שירים של אריק איינשט טיין שאני מאוד אוהבת, אבל זה נערך באולם סגור והחלטתי שלא ללכת. והנה, לפני כמה זמן המנהל של הבית קרא לכולנו - בקבוצות קטנות לפי קומות, כדי שלא נצטופף - ואמר לנו שמהיום לא יהיה דבר כזה פעיט לות במקום סגור, כדי שכולם יוכלו להשתתף. את כל הפעיט לויות יערכו בחוץ וכך נוכל כולנו ללכת. קבלת השבת בימי שישי, למשל, נערכת בחוץ, ומט קפידים על כל פרט כדי לשמור על ההנחיות.
"בתקופת החגים ראו שהצוות עושה מעל ומעבר ודואג שאף אחד כאן לא ירגיש בודד. יש לי חברות שגרות מחוץ לדיור מוגן ואני יודעת שהן סובלות בתקופה הזו. אחת החברות אמרה לי שהיא יושבת בבית, שומעת מבחוץ את השירה בבית הכנסת ומתוסכלת שאינה יכולה לצאת. לנו יותר קל, יש כל הזמן הרגשה ששומרים עלינו".
הזום עובד שעות נוספות
מרים שובי, דיירת הבית בנורדיה מרשת מגט דלי הים התיכון, מודה שחסרונה של המשפחה מורגש, אבל באותה נשימה היא אומרת שהט חגים האחרונים היו "פשוט נפלאים. אני מאוד מודה לכל הצוות שדאג לנו. לנוכח הנסיבות קיבלנו את כל מה שצריך, גם אם לא חגגנו עם בני המשפחה. המסעדה המקומית דאגה לכל הארוחות, כל אחד בחר את החברים שלו והזמין אותם לארוחת החג, בהתאם להנחיות. עם ההשגחה והאכפתיות של הצוות לא היה חסר לנו כלום.
"בראש השנה אף אחד לא נשאר לבד. לקראת החג עשו לנו כל ערב אירוע כדי להכניס אותט נו לאווירה. הפעילויות המיוחדות נמשכו לכל אורך תקופת החגים. יש כאן במה אישית וכל ערב יש מופע. אנחנו לא מרגישים את הסגר. בחוץ כולם מתלוננים שמטפסים על הקירות וכאן זה גן עדן. אני מספרת את זה לילדים והם לא מאמינים, אני צוחקת איתם שאין לי אפילו זמן לענות להם לטלפון.
"ביום כיפור הביאו לנו חוברות מנציגות חב"ד של נורדיה. חלק התפללו בבתים וחלק התפללו בחוץ מבלי להצטופף. בראש השנה התפללנו בחדרים במפלס התחתון, עם הפרט דה בין נשים לגברים. המשפחות שלחו תמוט נות משולחנות החג שלהן, היינו המון בזום ובווטסאפ, קיבלנו הכל באהבה. האנשים פה יודעים להשתמש באמצעים הטכנולוגיים, ומאז הגל הראשון כולם בזום, גם במסגרת חלק מהט חוגים. הקורונה היא מגיפה עולמית ואין לנו הרבה מה לעשות נגד זה אלא ליהנות ממה שאנחנו מקבלים.
"בחול המועד סוכות המשפחה באה לבקר אותי מעבר לגדר. אנחנו ממושמעים מאוד ושוט מרים על ההנחיות. איכות חיים מאריכה חיים, ופה אני מרגישה את זה בכל יום".