"נלחמים על החיים"
רוני דלומי מוציאה שיר חדש, "רציתי שזה יכאיב" ● מתגעגעת נורא לתיאטרון ("אי אפשר להסביר את הגעגוע במילים") ● כואבת את מצוקת עולם התרבות ("ממש כואב לי בגוף") ● ומאמינה שדווקא כשהחברה מפולגת, צריך יותר מוזיקה כדי לאחד
רוני דלומי מוציאה שיר חדש, "רציתי שזה יכאיב", ובו היא פונה למוזיקה הלטינית, מוזיקה שאפיינה דווקא את אלבום הבכורה שלה, שיצא לפני עשר שנים. על השיר היא עבדה יחד עם רון ביטון וג'וני גולדשטיין.
"אני מאוד אוהבת מוזיקה לטינית", אומרת דלומי .)29( "בשנים האחרונות אני מקשיבה בעיקר למוזיקה הזאת - קמילה גבאו, רוסליה, מוזיקה מקובה, מברזיל, מספרד ומצ'ילה. יש המון זרמים בז'אנר הזה. יש שם המון נשמה, זה ז'אנר דרמטי מאוד ונשי מאוד, את לא צריכה להיות מינימליסטית, ויש בו המון גרוב וחיים. אני מבינה ספרדית ויודעת לדבר באופן בסיסי, אבל בשנים האחרונות התחלתי ללמוד את השפה מתוך האהבה לתרבות הזאת. יש לי תחושה שבאחד הגלגולים הקודמים שלי חייתי בספרד או בדרום אמריקה (צוחקת)".
היתה דילמה אם לשחרר שיר חדש בתקופה כזאת?
"בטח. המון דילמות. אנחנו מתלבטים הרבה זמן על השיר הזה. היו רגעים שאמרתי, 'עולם התרבות נמצא במאבק על החיים שלו אז איך אני יכולה לחגוג יציאת שיר?' אבל בסופו של דבר זה העולם שלי, הלב שלי לא יכול להמתין יותר, ואני חושבת שהלב שלנו זקוק למוזיקה. אז אם זה יכול לעשות למישהו טוב על הלב בתקופה הזאת - נראה לי נכון להוציא אותו".
בשנים האחרונות, לצד הקריירה המוזיקלית שלה, הפכה דלומי לשחקנית תיאטרון עסוקה. רגע לפני הקורונה היא שיחקה בארבע הפקות מוזיקליות בתיאטרון הבימה: "מאמה מיה", "גבעת חלפון", "אביב מתעורר" ו"סימני דרך".
לדבריה, "הגעגוע לתיאטרון זה משהו שאין לי איך להסביר אותו במילים. זה זורם לי בדם, וכל אנשי התיאטרון מרגישים ככה. תיאטרון זה תשוקה, רעל, התרגשות. בערב האחרון לפני שהודיעו על הסגירה של התיאטרון - הופעתי עם 'מאמה מיה'. אני זוכרת שאמרו לנו שסוגרים ומישהו אמר 'בטח נחזור ביוני'. ואני אמרתי 'מה יוני? באפריל אנחנו שם'. איפה אנחנו ואיפה אפריל. כולנו אוספים את עצמנו, מנסים לשנס מותניים ולעשות את המיטב. אני מאמינה שכשנחזור, תהיה פריחה מאוד גדולה".
דלומי מספרת כי הופיעה בערב התרמה למען פועלי התרבות. "בסופו של דבר זה חברים שלי, זו המשפחה שלי, כולנו פה אחד למען השני. יש סולידריות עצומה והרבה רצון לעזור.
"כשאני רואה את הכאב הגדול של האחרים - ממש כואב לי בגוף. אני מבינה שהסגר עכשיו היה בלתי נמנע, אבל במקביל אין לי ספק שהתרבות חיונית ושזה משהו שצריך לטפל בו. יש אנשים שצריך לדאוג להם, אי אפשר לבטל אותם. התרבות חיונית לחברה, לאומה, לנפש שלנו, לכולם.
"כשקהל בא לאולם, יושב, צוחק, בוכה, מתרגש - זו חוויה מחברת, שעובדת על הלב ועל המוח. כשאנשים באים למופע מוזיקה וכולם שרים יחד את השירים - זה מה שמחבר בינינו. דווקא עכשיו, בתוך הפילוג המטורף בחברה הישראלית, זה הכי חיוני".