אופרה אחרת
רמת אביב גימל – פגישת מחזור (שישי עם אילה חסון), רשת 20:00 ,13
נגיד שתפגשו יום אחד בן אדם שרק מדבר על עצמו בלי סוף, יום אחר יום, שעה אחרי שעה. בתוך כמה זמן יישבר לכם ממנו? סביר להניח שבמהירות, כי יש גבול כמה אפשר להאדיר את עצמך בלי לצאת פתטי. הגיוני. מה שלא הגיוני זה איך אנחנו ממשיכים לראות טלוויזיה ישראלית למרות שבחצי מהזמן מדברים שם על טלוויזיה. זאת אומרת, על עצמם.
בסופ"ש האחרון, למשל, משתתפי "נינג'ה ישראל" הציפו את תוכניות האולפן של קשת, אצל "גלית ואילנית" דנו בסיכוי שאילנית לוי היא היעל מ"הזמר במסכה", ובתוכנית הבוקר שוחחה גלית גוטמן עם טהוניה רובל, ובעצם שחזרה איתה ראיון שנתנה זוכת "האח הגדול" ערב קודם לחיים אתגר.
אופירה אסייג נקראה לספר לגדעון אוקו על השבוע שעבר עליה בעקבות הרעש שיצרה תוכניתה "אופירה וברקוביץ'", ששודרה מייד לאחר מכן והתראיין בה יזהר כהן - המודח השבועי במסכה מהתוכנית האחרת של אסייג. ברשת הביאו את לירון ויצמן ל"שי בשידור" כדי לספר על הריאליטי החדש שהיא מנחה בערוץ, "אהבה חדשה"; ואילו בבוקר, ב"פותחים שישי", ראיינו בזום אלעד זוהר וירדן הראל את גילת אנקורי ושלמה סדן לקראת מפגש איחוד בין כוכבי "רמת אביב גימל" ששודר בערב אצל אילה חסון.
בטלוויזיה כל הזמן מדברים על טלוויזיה, ותמיד נותנים תחושה שמדברים על רגעים שהיה אסור לנו לפספס (אבל אם פספסנו, אז לא נורא כי ימשיכו לחפור עליהם). פעם, כשאנשים עדיין הלכו לעבוד במשרד וניהלו במטבחון שיחות סרק על שידורי אמש בטלוויזיה, כינו את זה "שיחות ברזייה". כל תוכנית בניינטיז חלמה להפוך לשיחת הברזייה של הבוקר למחרת, ו"רמת אביב גימל" בהחלט היתה כזאת בתקופתה.
היום הרשתות החברתיות החליפו את שיחות הברזייה, אבל בטלוויזיה ממשיכים לשדר בכל יום שיחות ברזייה אינסופיות. יש להן מטרה ברורה: לשווק את תוכניות הפריים טיים, לנפח את הבאזז והסקרנות וכתוצאה מכך להגדיל את הרייטינג. כמו כן, כשהטלוויזיה מהללת את עצמה זה עוזר לה להעצים את כוחה.
שלשום שידרו בשתי מהדורות שישי כתבות מעצימות ונוסטלגיות על הטלוויזיה של שנות ה־09. ב"אולפן שישי" ציינו יום הולדת לדן שילון וחזרו איתו אל תוכנית המעגל, ששלטה אז בטבלאות הרייטינג. "איך זה מרגיש כשכולם רוצים להתארח אצלך בתוכנית?", התעניין דני קושמרו אצל שילון ולא חסך בסופרלטיבים.
ב"שישי" הרימה יעל בר זוהר כתבה שאיחדה את כוכבי אופרת הסבון הנוסטלגית, לציון 25 שנה לשידורה. "היו לנו אז 30 או 40 אחוז רייטינג, זה כבש את העם", הזכיר לה המפיק יורם גלובוס. חבריה לסדרה סיפרו על תגובות ברחוב עד היום, נזכרו באנקדוטות מהצילומים, ולא שללו אפשרות לפרק איחוד. מעבר לנוסטלגיה, זה היה געגוע לימים שניסו לעשות כאן טלוויזיה אמיתית.
"רמת אביב גימל" היתה אופרת סבון שבועית, שרכבה על ההצלחה בישראל של "דאלאס" ו"שושלת". אפשר לרדת עליה בקלות, אך היא היתה פורצת דרך מבחינות רבות. היום כבר אי אפשר למצוא בערוצים המסחריים אופרת סבון בעברית. הרבה יותר קל לדבר על ההצלחה של "הכלה מאיסטנבול" מאשר לייצר אחת כזאת. מכיוון שישראלים אוהבים אופרות סבון, תככים ובגידות, נראה שהוויתור המודע על הז'אנר נובע מקמצנות ומעצלנות. נכון, לא מדובר בהפקה זולה, אך בקשת וברשת מעדיפים למלא את לוח השידורים באנשים שיושבים בתוך אולפן ומדברים על מה ששודר אמש בפריים טיים במקום לתת לנו טלוויזיה אמיתית.