המפתח: ללמוד לחיות עם הנגיף

ג'יימס ווילסון וג'ורג' קלינג תיארו 1982־ב את "תיאוריית החלונות השבורים - המשטרה וביטחון השכונה", שמשמעותה היא שכאשר אנחנו מזניחים תיקון של חלון שבור יחיד, הדבר יגרור במהלך הזמן גאות בפשיעה ובאלימות - ולהפך. ההקפדה על שמירת האיסורים החברתיים ועל תיקון החלונות השבורים תפחית פשיעה ואלימות. כפרפראזה על המודל הזה, להערכתי היכולת שלנו כחברה לנצח את מגיפת הקורונה תלויה בטיפול בנושאים הכי בסיסיים של שגרת החיים לצד המגיפה.

כמו שבניין עם חלון שבור אחד מסמן שלאיש לא אכפת ושאפשר לנפץ חלונות נוספים, כך אי הקפדה של אדם אחד על חבישת מסיכה ושמירה על מרחק או על קיום כל ההגבלות הם אות לאחרים להתנהג כך. מדובר בהפרת כללי משמעת בסיסיים כמו בזמן קיום מפגשים משפחתיים לא אורגניים, ארוחות עם חברים, התנהלות בעבודה עם עמיתים ועם הקהל, ובעיקר התנהגות הולמת באירועים שמחייבים התקהלויות המוניות.

נגיף הקורונה מכה בכל העולם ומרים ראשו בגלי התפרצויות תכופים, ומדינות רבות מתקשות להכחידו. מתברר שלמעט סגרים הדוקים שגובים מחיר חברתי, כלכלי ונפשי כבד מאוד שאי אפשר לשלם אותו לאורך זמן, טקטיקות שונות נכשלו למנוע את ההתפרצויות הנוספות.

בלב הבעיה אני מזהה שחיקה גוברת והולכת של הציבור ועייפות משגרת החיים שנכפתה עלינו, המלווה בחרדה עם גוונים של הדחקה והכחשה של המצב שאליו נקלענו בתשעת החודשים של מגיפה עולמית מהקשות שהיקום חווה.

אנחנו ממשיכים ללמוד את הנגיף, את דרכי פגיעתו הביולוגית ואת תופעות הלוואי הממושכות של החולים שלקו בו, ובינתיים סופרים את המתים, החולים קשה ואלה שמאושפזים במחלקות לטיפול נמרץ.

השאלה המרכזית היא אם אפשר לנצח את הנגיף ולמנוע סגרים נוספים. בראייה מפוכחת ובמבט צופה עתיד נצטרך כנראה לחיות עם המחלה הנוראית הזו עוד זמן רב, עד להשלמת הפיתוח של החיסון המקווה וגם תקופה לא מבוטלת לאחריו.

ומכאן מתחייבת בנייה של אסטרטגיה לאומית ארוכת טווח, שתציג מתווה ברור של "חיים עם הנגיף" הכוללת תורת לחימה עם מערכת הסברה שקופה, בהירה ורציפה, תורת הפעלה של הרמזור ביישובים האדומים והירוקים על ידי ראשי היישובים עם פיקוד העורף, מעורבות פעילה של קופות החולים, וגם תוכנית לחיזוק מיידי של בתי החולים בטווח הקצר ובטווח הארוך.

ומה נדרש מאיתנו האזרחים? החשש הגדול הוא שההכרזה על יציאה מהסגר תיתפס כהשתחררות מכל הכללים הכי בסיסיים שנדרשים כדי להפחית את התחלואה - כעין תרועת ניצחון, ולא כך הוא. לדוגמה: ההיתר שניתן למשפחות להיפגש הוא ראוי, אבל אני מציע לקיימו באזורים פתוחים, להימנע עדיין מקרבה פיזית, מחיבוקים ומנשיקות ובעיקר מארוחות משותפות שבהן יש סכנת הידבקות רבה בגלל הורדת המסיכה, דבר שנראה לכאורה פשוט ושעלול להביא להדבקת כל המשפחה.

הסיכוי להידבק בנגיף הוא סטטיסטי, ואף אחד לא יכול להימנע מפגיעתו בין שאתה נשיא המעצמה העולמית ובין שאתה אחד מהיישוב. גם הניבוי של חומרת המחלה וקטלניותה קשה. המחלה פוגעת באוכלוסייה המבוגרת ובאלה עם סיכון מוגבר, וגם לפעמים קטלנית אצל צעירים, ומכאן הצורך של כולנו "להדק מסיכות", לשמור על מרחק והיגיינה ולהקפיד לקיים את הנחיות משרד הבריאות.

אי־הקפדה של אדם אחד על חבישת מסיכה ושמירה על מרחק או על קיום כל ההגבלות היא אות לאחרים להתנהג כך. מדובר בהפרת כללי משמעת בסיסיים כמו בזמן קיום מפגשים משפחתיים או בעבודה