על קיר הברזל: כמעט מאה שנות חזון - וניצחון

"להיפטר כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה

מאיתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי־אלו מילים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתן היא 'בשום אופן לא' את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות".

זו תמצית מאמר שאותו כתב סבי, זאב ז'בוטינסקי, לפני כמעט 97 שנים. המאמר שכותרתו: "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)" פורסם בעתון הציוני בשפה הרוסית "ראזסווייט". הוא היה המנהיג הציוני הראשון שהבין כי אנו עומדים בפני מאבק לאומי קשה מול סירוב ערבי להשלים עם השתרשות מחודשת של היהודים בארץ ישראל.

מאמר זה שימש אחד מיסודות השקפת עולמו של סבי, שאותה הנחיל לתלמידיו. ההיסטוריון ד"ר יגיל הנקין כתב על "תפיסת קיר הברזל" כי קיימת הסכמה נרחבת שתפיסה זו השפיעה אפילו על עיצוב תפיסת הביטחון של יריבו המושבע של סבי, דוד בן־גוריון, ועל האסטרטגיה שלו. אחד מתלמידי סבי היה מי שלימים היה לפרופ' בעצמו - בנציון נתניהו המנוח, אביו של ראש הממשלה. תפיסה זו היתה חלק מהסיבות שגרמו לפרופ' נתניהו לכלול את סבי בין חמשת אבות הציונות בספרו. אין ספק שבני ביתו של פרופ' נתניהו, וראש הממשלה בתוכם, הפנימו תפיסה זאת.

אי־אפשר להגזים בשמחה על הישגו המרשים של בנימין נתניהו בהגשמת חזון הסכם השלום עם מדינות ערביות סוניות מתונות שהתבסס בדיוק על השקפת עולם זו של קיר הברזל, שאותה הפנים בבית אביו ואמו. ראשית, הוא חיזק את החלק שהיה חסר בקיר הברזל - האיתנות הכלכלית של ישראל - תוך שהוא משלב את שחרור הגניוס של עמנו מכבלי הצורך להזדקק לשלטון, וזה הביא לפריחה הטכנולוגית של מדינת ישראל. במקביל, הוא טווה ביד אמן את הקשרים עם מדינות ערב המתונות וניצל היטב את המצב המדיני המתפתח במזרח התיכון לטובת האינטרסים של עמנו לחיי שלום באזור מוכה מלחמות.

מעשיו אלה של ראש הממשלה, שאפילו יאיר לפיד נאלץ לשבח מעל בימת הכנסת, אשר בסיסם הוא תפיסת קיר הברזל - הוכיחו שהיא התפיסה הריאלית היחידה, אפילו 97 שנים אחרי שפורסמה. זאת, בניגוד לתפיסה המנסה לרצות את הערבים כמו "שטחים תמורת שלום" שהניבה רק את "קורבנות השלום".