עד שתסיימו לקרוא, יתרחשו עוד שני מקרי אלימות

הם לא חדלים להגיע, שמות הקורבנות, שמות שעד אתמול לא הכרנו וכעת מופיעים כסיפור כואב, מלווה בתמונה עם חיוך תמים, וסוף טראגי בלתי נתפס של משפחה מרוסקת לעד. אם התיאור הזה מזכיר לכם מלחמה, זה בגלל שזה בדיוק מה שזה: מלחמה. אלא שבמלחמה הזאת, מדינת ישראל בוחרת לנצור אש אל מול כוחות הרשע, ולתת לקורבנות להמשיך ליפול.

הנשים שנרצחו בישראל בידי בני זוגן, ומחודש מארס האחרון היו 17 כאלה, הן לא רק קורבנות של בחירה לא נכונה, של נסיבות חיים קשות, או של העלמת עין מנורות האזהרה. הן בראש ובראשונה קורבנות של מערכת ממסדית שמאז ומעולם לא טרחה לספק להן כלים להתמודדות, ולא הושיטה להן חבל הצלה בדרך האימה עד לסוף המר. הן קורבנות של מציאות שהתרגלנו אליה, שבה אלימות כלפי נשים היא נורמה שכבר לא מזעזעת איש, ולא מקפיצה מנהיגות אחראית שתאמין שהבעיה מספיק חמורה וכואבת, שהגיע הזמן להכות על איזה שולחן, לנער איזה סעיף תקציבי, ולהתחיל, אחרי 70 שנה - לטפל בה ברצינות.

תחילתו של רצח אישה, היא בדרך כלל באלימות מילולית, בסטירה "קטנה", או באיום מרומז. אירועים מסוג זה מתרחשים בישראל בתדירות של אחת לכמה דקות. שורש הבעיה הוא שרק 60 מקרים ביום הופכים לתלונה במשטרה, רק מיעוטם יבשילו לכתב אישום, ומספר זעום - לעונש מאסר. וזה הכלל: אלימות שאינה מטופלת בעוצמה ובנחישות - לא מתפוגגת אלא גדלה, וחוזרת עד מהרה בגרסה משודרגת וקיצונית יותר.

התשובה המנהיגותית הנדרשת היא התוכנית למלחמה באלימות כלפי נשים, תוכנית שכבר 2017־ב קיבלה את אישור הממשלה, אך מעולם לא יושמה. תקציבה הוא זניח ומגיע לכעשירית צוללת, לא מדגדג את המיליארדים שהושקעו בחברה ובמשק הישראליים מאז פרוץ משבר הקורונה. הנגיף המשתולל הוא סיבה נוספת לכך שאסור להשתהות אל מול סיר הלחץ הנוכחי, המאיץ כל התפרצות פוטנציאלית של אלימות בתוך המשפחה. בימים אלה עלו במאות אחוזים מקרי האלימות והפניות למוקדי הסיוע, אך אותם הנשים והילדים שבמצוקה, עדיין ניצבים מול מערכת שלא יכולה ואולי גם לא מעוניינת לסייע.

זהו זמן למעשים. בדיוק כמו הסיוע למובטלים, ולבתי עסק, ולעצמאים, ולבתי חולים. זהו זמן לתוצאות ולא רק להזדהות ומילות הבנה. זהו זמן לקבל החלטות ולהוביל שינוי, כי מאז שהתחלת לקרוא את הטור הזה התרחשו בישראל עוד שני מקרי אלימות, וברגעים אלה ממש הולך ונבנה אי שם הרצח הבא.