ממה ימותו קודם
מבודדים, 21:00 ,HOT8
בתחילת מגיפת הקורונה, כשהפוקוס היה בעיקר על בני הגיל השלישי כאנשים שנמצאים בסיכון גבוה וככאלה שסיכוי ההח למה שלהם נמוך יותר, דובר גם על ההשלכות האפשריות של ההסתגרות בבתים שנגזרה עליהם. דיברו על בדידות, על דיכאון, על ירידה בתפקוד - כל אלה נכונים. "מבודדים" שעלתה אמש ב ,HOT8 נותנת לכל אלה פנים ושמות ומציגה את המציאות המתסכלת של הקשישים בתקופת הקורונה.
הסרט עוקב אחר קשישים מכל הארץ, החל מתחילת המגיפה והסגרים ועד לפני הסגר של חגי תשרי. באמצעות ראיונות בבתיהם של הקשישים מעבירה היוצרת נעמה פיריץ תמונה קשה וכואבת על מצבם הנפשי ההולך ומידרדר של הקשישים, על המחשבות שלהם והאכזבה שלהם מהמדינה.
הראיונות נערכים מבעד למפתן הדלת או מתחת למרפסות, כשתמיד יש מרחק לא טבעי בין המצלמה לבין המרואיינים, דבר שממחיש יותר מכל את הריחוק והבדידות שחווים הקשישים. חלק מהראיונות היו המפגש הראשון של הקשישים עם אנשים מבחוץ זה זמן רב. הם חיים בזוג או לבד, לא זוכים לביקורי משפחה, לא מתראים עם חברים, לא יוצאים להתאוורר בחוץ. חלקם למודי מלחמות ושרדו תקופות קשות, אבל תקופת הקורונה היא הקשה ביותר עבורם.
בתיה מקריית ים, לקוית ראייה, ללא בעל או ילדים, נמצאת לבד בביתה עם הכלב שלה. "הבדידות הורגת אותי יותר מה קורונה. אין לי מה לעשות, יש לי כל מיני מחשבות רעות וזה משגע אותי". כל תקופת הקורונה היא היתה בבית בפיג'מה, ורק לאחרונה כשבאה המתנדבת שלה היא לבשה בגדים. לאה ממוצא היא אישה אנרגטית, שהיתה רגילה להסתובב כל הזמן. הסגר קשה לה. במרפסת ביתה היא מסתובבת הלוך וחזור - כמו אריה בכלוב. בשלב מסוים היא נשברה והלכה לבקר את הנכדים מרחוק. "זה הכי קשה לי, חזרתי הביתה בוכה".
לא כל הזקנים מקבלים את הנהלים. חלקם אומרים שמדובר בקמפיין של הפחדה. ממדוך מריחניה לא מוכן לשבת בבית. הוא הולך לעבד את המטעים שלו. הוא טוען שראש הממשלה ושר הבריאות שניהם מעל גיל 70 והם גם בסיכון וכל הזמן בתנועה. "במלחמת המפרץ יצחק שמיר חילק מסיכות אב"כ לאזרחים. היום לא מחלקים אפילו מסיכות בד פשוטות. לא מבקרים את הקשי שים. היום יש מנהל אחד והוא לא מרגיע".
אומרים שכל אחד מדבר מאיפה שהכי כואב לו, אבל נדמה שמ רוב שלכולם כואב, אין מי שישמיע את קולם של הקשישים. ניצה, פסיכולוגית וקשישה בעצמה, מספרת שקשישים רבים מסתגלים למצב או משלימים איתו ובעצם זה אומר שמצבם נהיה רע יותר.
"מבודדים" מציג תמונה עגומה שמבטאת את מצוקתם של מי ליון קשישים שקולם כמעט ולא נשמע בתקשורת ולא פותח מה דורות. הם ההורים שלנו, הסבים והסבתות שלנו, המורשת שלנו.
נכון שהקורונה הביאה איתה קשיים לכולם: להורים לילדים קטנים, לבעלי עסקים, למאות אלפים שאיבדו את מקור פרנסתם - נדמה שאין סקטור שלא נפגע. אבל הקשישים אף פעם לא היו נושא מספיק מדובר, וכעת על אחת כמה וכמה.
על כתוביות הסיום של הסרט נשמע זמזום של השיר "בשנה הבאה" מתוך תקווה שאולי בשנה הבאה הכל יהיה מאחורינו. השאלה היא אם עד אז יחזיקו מעמד הקשישים שמאבדים אט אט את התקווה ואת השפיות.