בעגלה המלאה אין מקום לדבר משלנו

"עגלה מלאה ועגלה ריקה נפגשות על הגשר. כלום לא דין הוא שתפנה העגלה הריקה את הדרך לעגלה המלאה?" שאל החזון איש את בן גוריון בפ גישתם ב .1952 "אני גאה להשתייך למגזר שכאשר הוא מתעמת עם החוק זה לא בשביל לבלות, לא לכייף ולא להפגין - אלא סביב הרצון הבסיסי שלו לחנך את ילדיו לתורה", כתב השבוע בטוויטר עיתונאי חרדי בכיר.

משל העגלה הריקה ממשיך להדהד ולספר את הסיפור שמאחורי תפיסת העולם החרדית: עולמנו החילוני מסתכם לדידם בבילויים, בכיף ובהפגנות )כולם שווי ערך, וכולם ביטול זמן מיותר(, בית ספר חילוני זה שמרטפות, תלמוד תורה זה חינוך.

ככה זה: שום תרופה שנמציא, ספר שנכתוב, סימפוניה שנלחין או נו סחה שנפצח לא תגאל אותנו מהרדידות והאיוולת שמאפיינים, לשיטת חלק מהחרדים, את המגזר החילוני. לכן הם לא רואים בעיה בכך שילדיהם ממשיכים לפקוד את מוסדות החינוך בזמן שילדים אחרים יושבים בבית. מה קרה? כיתה או סלון, ספר או טלוויזיה - הכל אותו דבר.

תפיסת העליונות הזאת מקבלת גיבוי בתרבות הפוליטית. פוליטיקאים ישראלים עלו במשך שנים לרגל לרבנים החשובים, כרעו ברך וביקשו ברכה, עדכנו בפרטי מבצעים צבאיים. הממסד הישראלי מתחנף ומתרפס בפני הממסד הדתי. האינטראקציה היא תמיד חד כיוונית: לא משנה כמה חשוב ובכיר יהיה, החילוני צריך להוכיח שהוא, בכל זאת, שמע פעם איזה דבר תורה כדי להוכיח שהוא לא בור ועם הארץ.

כשרוח אלוהים מתחילה לרחף בחלל האוויר אין ללימודי החול שום סיכוי מולה. היא, בידה להושיב בין נדיבים, להביא מזור לגוף חולה ואולי גם לארגן שישה מספרים בלוטו. תפילה יכולה להושיע. מישהו נתקל פעם בהצגת תיאטרון שבזכותה עיוור קיבל בחזרה את מאור עיניו ופי סח הפך רקדן?

כשקבוצה אחת בזה לקבוצה אחרת ולתרבותה, אי אפשר, לעולם, לנהל דיאלוג. כשמדובר היה בגרבוז - המדינה עמדה על רגליה האחוריות. התנשאות יהודית על ערבים איכשהו מתקבלת גם כן, בכל זאת ערבים... אבל כשמדובר בחרדים שמתנשאים על חילונים - איש לא נזעק. אפילו שעולם התוכן החילוני הוא זה שהביא לעולם מחקר ותרופות וטכנולוגיה, כן, אותה טכנולוגיה שמאפשרת לאותו עיתונאי חרדי לצייץ את הגיגיו ולשדר את דבריו, לעשות שימוש בתוצרים של תרבות והשכלה רחבה ואז לצמצם אותם לכדי זוטות.

האשמה מוטלת, בראש ובראשונה, על הציבור החילוני: כשאנשים לא נושאים בגאון את תרבותם וחינוכם והשכלתם, אי אפשר לצפות שאחרים יעשו זאת במקומם. בטח לא ממי שאוהבים להסתכל על עצמם כעגלה מלאה; כל כך מלאה, שלא נותר בה מקום לשום דבר נוסף - אפילו לא לדבר משלנו.