ביילין, זה קריטי להכיר בהפקרות הפלשתינית
ראוי להקשיב לאזהרותיו של יוסי ביילין בתגובתו למאה מרי ("ונניח שהצד השני מופקר", ,)04.11 אך לא רצוי להה תפתות לניסיון כושל נוסף לאמץ את המדיניות שהוביל. מי שרוצה להתנתק מן האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה ושומרון, ולהימנע מהנזקים של מדינה אחת ואינטגרציה מורעלת עם הפלשתינים, צריך לעשות זאת נגד התנועה הלאומית שלהם. זאת, מכיוון שאין, ולא היה במאה שנות קיומה, כל סיכוי לפשרה היסטורית בהשתתפותה. זו תנוה עה פגומה: אלימה, מושחתת ומתבכיינת, שאין בליבתה יסוד קונסטרוקטיבי ושאינה מנסה ברצינות להבטיח לעמה עתיד טוב יותר. היא מכורה לטרור ולסרבנות. במתכונתה הקיימת מאז ימי המופתי אין לה תקנה. כשעמד בראש ממשלתה סלאם פיאד, בונה אומה ופטריוט פלשתיני נקי כפיים, שחתר לפשרה בונה, הוא זכה לשני אחוזי תמיכה ונדחק במהרה מהזירה הציבורית.
להכרה בהפקרות הפלשתינים יש ותק היסטורי: בןהגוריון מרחיק הראות, ושרת המתון והאמפתי, הבינו כבר 1947הב את הכורח בחלוקת הארץ מהטעמים הציוניים שביילין מזכיר עכשיו. הם ידעו שהתנועה החולה הזו היא אויב בלתי מתפשר, שיתמיד במלחמה וימנע מישראל להפנות את משאביה למימוש טעם חייה: לבניין האומה ולקליטת העלייה. לכן נכנסו לשותפות אסטרטגית עם המלך עבה דאללה נגד הפלשתינים, שהבטיחה לישראל כמעט שני עשורים של רגיעה יחסית. זו הסתיימה ,1967הב רק משום שהרדיקלים בעולם הערבי - סוריה, נאצר, וכמובן הפלה שתינים - כפו על ירדן את המלחמה.
אחרי המלחמה הזו היה אכן נכון לחדש את השותפות עם ירדן ולהיפטר מן השליטה בפלשתינים, בדרך של חיה בורם מחדש עם המדינה בשתי הגדות שבה הם רוב ובראה שה משטר אחראי, המונע מהם להשתולל. אלא שסכנתם המוכחת חייבה למנוע מהם לממש את זממם האלים על ידי חיץ פיזי בבקעת הירדן, שיחצוץ בין הגדה המערבית לבין "החזית המזרחית" מטעמי ביטחון אסטרטגי. זו ליבת "תוכנית אלון", שהיתה מקובלת על הזרם המרכזי בממשלה, להבדיל מן הימין עם דיין ופרס, שפסלו פשרה טריטוריאלית ושאפו לשליטה דרך קבע בשומרון וביהודה. חוסיין לא יכול היה לכונן באותם ימים שלום עם ישראל, מחשש שנאצר ותומכיו, פלשתינים ואחרים, יפילו את משטרו.
כאשר ויתרה ירדן על תביעתה לגדה ,1988הב נותרה האופציה החדהצדדית. ניסיונות עקרים מלכתחילה בדבר שותפות עם הפלשתינים, לפני ההתנתקות ואחריה, נכשלו כולם - ולא במקרה. "מסמך לונדון" 1987הב היה בעיקרו אחד מתרגיליו הפוליטיים של פרס, מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר, שהתיימר לרבע את המעגל (ועידה ביה נלאומית שיזמן האו"ם, בהשתתפות סוריה ובריה"מ, בלי לבודד את ישראל) כדי להביא את פרס לשלטון. התרגיל השתלב תפיסתית בהזיותיו התמוהות של פרס בדבר "מזרח תיכון חדש" של דמוקרטיה, שגשוג ושלום, ובמתווה הכושל של אוסלו ותוצאותיו הצפויות. גם "תוכנית השלום הערה בית", לאחר שסוריה הצליחה 2002הב להרעיל את היוזמה הסעודית בהחדרת החלטת העצרת ,194 אינה אלא אחיזת עיניים, לטובת ישראלים הרוצים להונות את עצמם כאילו לא מדובר ב"זכות" השיבה.
אני מודע היטב לצורך בהתנתקות מהפלשתינים ולמגבלותיה. אלא שהוכח שוב ושוב שהתניית המענה בשותפות עם הפלשתינים - מוליכה למבוי סתום
הסכנות שביילין מצביע עליהן חמורות וראויות למענה. כמי שכתב ספר המחייב את האופציה הירדנית )1986( וספר ("כורח ההפרדה") המטיף להסתלקות חדהצדדית מרוב מכה ריע של הגדה ,)1999( אני מודע היטב לצורך בהתנתקות מהפלשתינים, למחירה ולמגבלותיה. אלא שהוכח שוב ושוב שהתניית המענה בשותפות עם הפלשתינים או באישורם - מוליכה למבוי סתום. הפלשתינים יתנגדו למהלך חדה צדדי, מכיוון שהם רוצים לקרוס לתוך מדינת ישראל ו/או להיבנות פוליטית וכלכלית מנפנוף בזכות הווטו שלהם. יש לכפות עליהם גבולות וסידורי ביטחון, בעיקר בגושים ובבקעת הירדן, שישללו מהם את האמצעים להזיק. כמחה צית מהפלשתינים, אלה החיים בגדה, צפויים להיות אויב אלים ומתבכיין, כמו המחצית בעזה לאחר ההתנתקות. אויב שישראל מסכלת את נזקיו מבלי לשהות בקרבו, עדיף על אויב שישראל שולטת באוכלוסייתו ואחראית לגורלה.