המזרח התיכון רצה טראמפ, ויסתפק בביידן

ארה"ב הלכה לישון בליל הבחירות עם טראמפ וקמה, באיחור מה, עם ביידן. במזרח התיכון נערכו מבעוד מועד לאפשרות זו, ואפשר מאוד שדווקא הסקרים הם שהניעו כמה ממדינות ערב למהר לסגור עסקה עם ישראל. מרבית מדינות האזור, ולמען האמת גם ישראל, לא הסתירו את העדפתן. במהלך שנות כהונתו השיב הנשיא טראמפ לארה"ב את מעמדה באזור. לאחר שנות השפל של ממשל אובאמה, הוא העמיד בנחישות ובתקיפות הן את איראן והן את רוסיה במקומן. חיסולו סולימאני, התקיפות האמריקניות בסוריה לאחר שבשאר אסד שב והשתמש בנשק כימי, וכמובן, הסנקציות שהחניקו את הכלכלה האיראנית וזו הסורית, הן רק כמה דוגמאות.

התייצבותו של טראמפ לצד בעלי בריתו בעולם הערבי, וכמובן לצד ישראל, במיוחד מול האיום האיראני, והמאמץ שהשקיע בשימור היציבות האזורית ובקידום יחסי ישראל והערבים, נשאו פרי וייזקפו לזכותו לשנים. אבל העיניים נשואות כעת ליורשו. ג'ו ביידן אינו טראמפ, אבל הוא גם לא אובאמה, אף על פי ששירת כסגנו. לביידן היכרות טובה עם בעיות האזור, וגם מחויבות רגשית עמוקה לישראל.

אבל יחסו של המזרח התיכון לביידן הוא יחס של כבדהו וחשדהו. ראשית, משום שממשלים דמוקרטיים נוטים להביט אל האזור במשקפיים מערביים ולנתח את המתרחש בו כאילו מדובר באירופה. משום כך, "ובשם הדמוקרטיה", תמך ממשל אובאמה בהפלתו של חוסני מובארק, בירך על ניצחון האחים המוסלמים בבחירות במצרים, והפנה כתף קרה לא־סיסי, שהדיח אותם מן השלטון. ובדיוק כפי שטראמפ הקפיד להתחשב ב"בייס" האוונגליסטי, גם ממשלים דמוקרטיים מחויבים ל"בייס" הליברלי ואף הפרוגרסיבי, המפגין לא פעם גישה ביקורתית כלפי משטרים ערביים, וגם כלפי ישראל. את הרגישות והסימפתיה שומרים חוגים אלו דווקא למשטר האייתוללות, או אפילו לשלטון חמאס בעזה.

טראמפ גם סירב להניח לפלשתינים להטיל וטו על תוכניותיו. התוצאה היתה שקט יחסי בזירה הפלשתינית, בהיעדר מוטיבציה לעודד אלימות, ולצד זאת, פריצת דרך ביחסי ישראל והעולם הערבי. דומה שביידן עודנו מחויב לתפיסה הרואה בסוגיה הפלשתינית את לב בעיות האזור, דהיינו חזרה לעיסוק האובססיבי בסוגיה, ללא סיכוי להיחלץ מהמבוי סתום.

ולבסוף, הסוגיה האיראנית. ביידן מחויב לגישה הפייסנית, המבקשת לשכנע את איראן לעצור מרצונה את פרויקט הגרעין, תוך התעלמות מהאיום שטהרן מציבה לאזור כולו. אלא שהניסיון מלמד שגישה פייסנית דווקא מגבירה את תעוזתה ואת תוקפנותה של איראן.

יש לקוות כי ביידן יהיה קשוב לחששות באזור מפני מדיניותו הצפויה, יהיה פתוח ללמוד, ובעיקר - לא יהסס גם ללכת בתחומים מסוימים בעקבותיו של טראמפ.