ַמֶּׁשהּו ֶׁשַּמְׁשִאיר ַמֶּׁשהּו
הולך ומסתבך: נתן זך צלל לעומקי המחשבה האנושית והחזרה על הדברים, ומתוכן דלה את משמעות החיים ● שירתו המהפכנית יצרה אחריו אינספור יורשים, ותהדהד גם בדורות הבאים ● שבעה למותו
מההופך משורר למשפיע? מה גורם לכך שייזכר לדורות? דומה שהשאלה הזו העסיקה רבים וטובים מחוקרי הספרות וממבקריה משחר ההיסטוריה. מה שיוביל לכך שנתן זך ייחקק לעד בתודעת השירה העברית, הוא סגנון השירה החדש שהביא לשפה העברית: במילים פשוטות, בכתיבה משוחררת מחריזה וממשקל ובישירות נוקבת.
נתן זך התפרסם בשנות ה־02 לחייו, בעיקר בזכות שני ספרים - "שירים ראשונים" ו"שירים שונים". בשני ספרים אלו זך הצעיר הביא קול חדש וייחודי לעולם השירה העברי של שנות ה־05. בשיאה של תקופה שבה עדיין פעלו וכתבו אלתרמן, שלונסקי, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ומשוררים נפילים אחרים, בני חבורת "יחדיו", זך הצעיר כתב בשפה פשוטה, שירים ללא משקל וחריזה. כך, למשל, ב"שיר ערב" (מתוך "שירים ראשונים" :)1955,
ָּבֶעֶרב ְּכֶׁשָאְמָרהִליַנֲעָרִתי ֵל ְך ָיַרְדִּתי ָלְרחֹוב ְלִהְתַהֵּלְך ְוָהִייִתי הֹוֵלְך ּוִמְסַּתֵּבְך ִמְסַּתֵּבְך ְוהֹוֵלְך ְוהֹוֵלְך ְוהֹוֵלְך ּוִמְסַּתֵּבְך
בכמה מילים שאינן שקולות, זך מעביר את תחושת ההסתבכות והבלבול. השיר קושר בין ההליכה וההסתבכות באמצעות החריזה הפשוטה של הפעלים "הולך" ו"מסתבך", ויוצר תופעה אחת, של איש שהולך־מסתבך, כהוויה אחת. בניגוד ל"הלך" המפורסם של אלתרמן, ההלך של זך צועד ברחובות בלי משקל, ובלי חריזה מפוארת, ומסתבך. תחושת ההסתבכות עוברת לקורא גם ללא משקל ובחריזה הפשוטה.
מלבד בשירתו, זך התפרסם בכך שמתח ביקורת על בני הדור שלפניו, ביקורת הבאה לידי ביטוי גם בשיריו, השונים משיריהם, אך גם במאמרים שכתב על אודות שירתם, שהמפורסם בהם הוא המאמר החריף "הרהורים על שירת אלתרמן", משנת .1959 במאמר זה זך הצעיר, שטרם מלאו לו ,30 העז פנים וקטל את שירתו של אלתרמן, בכיר המשוררים ללא עוררין באותה העת, וטען שהמשקל והחריזה הופכים את שיריו לטכניים ומכניים.
הביקורת הנוקבת פגעה באלתרמן עמוקות, וייתכן שהיא אחת הסיבות לכך שהפסיק לכתוב שירה לירית במשך כמה שנים. רבים הסכימו עם טענותיו של זך ורבים חלקו עליהן, ועד היום ניטש ויכוח בין שני הצדדים במחלוקת, אך אין ספק שזך ביטא בביקורת זו קול חדש בשירה העברית, שנשמע חזק וצלול עד היום. אגב, מאוחר יותר זך עידן את הביקורת שלו ואף התנצל עליה, אך את השפעתה הכבירה אי אפשר לשנות.
לשבור, לחזור, להשתנות
המהפכה של זך, של הדיבור הישיר והפשוט ושל שבירת הצורה המוקפדת של המשקל והחריזה, הובילה לדור שלם של שירה חדשה, שנכתבה על ידי משוררי חבורת "לקראת" וחבורת "עכשיו", כמו יהודה עמיחי, דוד אבידן, דליה רביקוביץ', יונה וולך, דן פגיס ומאיר ויזלטיר. כך, השירה העברית עד ימינו, כ־06 שנה לאחר מכן, ממשיכה להיכתב בדמות שירתו של זך.
זך הצעיר טיפל באותה ישירות ופשטות גם בפסוקים מקראיים ובטקסטים מן המסורת היהודית. כך, למשל, בשירו המפורסם "לבדו" (מתוך "שירים שונים", :)1960
לֹא טֹוב ֱהיֹות ָהָאָדם ְלַבּדֹו ֲאָבל הּוא ְלַבּדֹו ֵּבין ּכֹה ָוכֹה. ְוהּוא ְמַחֶּכה ְוהּוא ְלַבּדֹו ְוהּוא ִמ ְת ַמ ְה ֵמ ַּה ְוהּוא ְל ַבּדֹו ְוהּוא ְלַבּדֹו יֹוֵדַע ֶׁשַּגם ִאם ִיְתַמְהֵמַּה ּבֹוא ָיבֹוא.
הפסוק, מסיפור בריאת האדם שבספר בראשית, זוכה לפיתוח קצר, פשוט ונוקב. על פי השיר, המתאר מצב קיומי אנושי, אמנם "לא טוב היות האדם לבדו", אבל הוא לבדו בין כה וכה. אף על פי כן, השיר משאיר מקום לאופטימיות, כשזך שוזר בו רמז נוסף לאחד מ־31 עיקרי האמונה היהודית, שנוסחו על ידי הרמב"ם: גם אם הדבר שהאדם מחכה לו, כדי שיפיג את בדידותו יתמהמה - בוא יבוא. כך השיר מנסח בפשטות את המצב האנושי שנע בין ייאוש לתקווה, בציפייה לדבר מה עתידי שיבוא, יפיג את הבדידות וישנה את החיים.
חידוש נוסף בפואטיקה של זך הוא השימוש בחזרה בשינוי או תמורה (פרמוטציה). ברבים משיריו זך חוזר על מילים וביטויים בשינוי הסדר, כך שבכל שורה מתגלה דבר מה חדש. אמצעי אמנותי זה מבטא למעשה את קולה של המחשבה האנושית, שאף היא אינה ליניארית או מורכבת ממשפטים שלמים וסדורים, אלא שבורה, חזרתית ומשתנה כל העת.
דוגמה לכך אפשר לראות ב"שיר ערב", במילים: "הֹוֵלְך ּוִמְסַּתֵּבְך/ ִמְסַּתֵּבְך ְוהֹוֵלְך/ ְוהֹוֵלְך ְוהֹוֵלְך ּוִמְסַּתֵּבְך". דוגמה מפורסמת נוספת היא שירו "מתה אשתו של המורה למתמטיקה" ("שירים שונים"), שבו זך חוזר פעמים רבות על אותו משפט בשינויים קלים. הוא חוזר שוב ושוב על בשורת מותה של אשת המורה, כאשר בכל פעם הדגש מושם על דמות שונה, על האישה, על המורה ועליו.
השיר "אנוש כחציר ימיו" ("שירים ראשונים") מדגים הן את חידושו של זך ביחס לפסוקים (מספר איוב ומתהלים) והן את שימושו בתמורות. שימוש זה מהדהד את ניסיונו של הדובר להכיל את המ
שמעות הקיומית של הפסוקים הללו, ועם זאת להישאר אופטימי ומאמין:
ֱאנֹוׁש ֶּכָחִציר ָיָמיו. ָיָמיו ֶּכָחִציר. ְיֵמי ֱאנֹוׁש ֶּכָחִציר ָיָמיו. ַאל ִּתיָרא.
ָאָדם ְלָעָמל יּוָּלד. יּוָּלד ְלָעָמל. ָאָדם יּוָּלד ְלָעָמל יּוָּלד. ַאל ִּתיָרא.
ּוְבֵני ֶרֶׁשף ַיְגִּביהּו עּוף. ַיְגִּביהּו ְּבֵני ֶרֶׁשף. ּוְבֵני ֶרֶׁשף ַיְגִּביהּו עּוף ַי ְג ִּביהּו. ַאל ִּתיָרא.
גם עולם הזמר העברי חייב רבות לשירתו של זך. בדומה לשיר "לבדו", שזכה ללחן מוכר של מתי כספי, יש שירים רבים נוספים פרי עטו של זך שהולחנו והתפרסמו: "איך זה שכוכב", "כשצלצלת רעד קולך", "כי האדם עץ השדה", "ציפור שנייה" ("ראיתי ציפור רבת יופי"), "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ורבים אחרים. ומתוך הלך הרוח האקזיסטנציאליסטי האופייני לו, בשיר "הצייר מצייר" ("שירים שונים") זך מציע הגדרה לשאלה רבת השנים מהו משורר:
ַהַּצָּיר ְמַצֵּיר, ַהּסֹוֵפר ְמַסֵּפר, ַהַּפָּסל ְמַפֵּסל ַאְך ַהְּמׁשֹוֵרר ֵאינֹו ָׁשר, הּוא ַהר ְּבִצֵּדי ַהֶּדֶרְך, אֹו ֵעץ, אֹו ֵריַח, ַמֶּׁשהּוּבֹוֵרַח, אֹו ְּכָבר לֹא, ָמה ֶׁשָהָיה ְולֹא ַיֲחזֹר, ְּכמֹו עֹונֹות ַהָּׁשָנה, ַהחֹם, ַהּקֹר, ַהֶּקַרח ְוַהְּצחֹוק ֶׁשל ַהֵּלב, ַּכֲאֶׁשר הּוא אֹוֵהב, אֹו ַמִים, ַמֶּׁשהּו ָרָחב, ִּבְלִּתי־מּוָבן ְּכמֹו רּוַח, אֹו ֳאִנָּיה, אֹו ִׁשיר, ַמֶּׁשהּו ֶׁשַּמְׁשִאיר ַמֶּׁשהּו.
גם אם זכר שיריו של זך יתעמעם עם הזמן, ואף אם שיריו המולחנים יושמעו פחות ופחות בתחנות הרדיו, חותמת המהפכה שהביא לשירה העברית לא תימחה במהרה. המשורר נתן זך הוא בהחלט "משהו שמשאיר משהו". הוא משאיר אחריו מורשת ספרותית אדירה, ודורות שלמים שצעדו בעקבות המהפכה שהוביל בשירה העברית והתנועה החדשה שנולדה בעקבותיו.