לחיות את הסיפור
משה עזוז, כיום מורה לספרות בתיכון, עזב את עבודתו בשב"כ כדי להתמסר לחיי אבהות וכתיבה ● בראיון לרגל צאת ספרו "שברים פשוטים", הוא מתאר את הכתיבה כ"דיבוק" ומסביר למה יצירה חייבת לראות אור
לכתוב. זה מה שהחלטתי... להקיז את המילים שמרעילות לי את הדם. אני אדם כותב". יריית פתיחה זו מבשרת את הסיפור "עכשיו זה ככה" מתוך הקובץ היפה "שברים פשוטים", שכתב משה עזוז )פרדס(. ואנו נפגשים להקיז מילים על השברים, אלו הפשוטים ואלו הפשוטים פחות.
עזוז, ,54 משורר, סופר, מורה לספרות בתיכון. איש כובש בנועם הליכותיו, ברגישותו ובשלוות נפשו. הוא עשה הסבה להוראה לפני כעשור, אחרי שנים רבות שבהן עבד בשב"כ. "עבדתי במחקר מודיעיני בשב"כ, עם זאת התעקשתי להמשיך להיות אבא משמעותי ומעורב, והדבר לא היה פשוט בתוך השב"כ, שהוא ארגון תובעני מאוד. הייתי חוקר טוב במקצועי, אבל לא התאמתי לת רבות הארגון ולמנטליות שלו, וכך יצא שדרכי נו נפרדו. במקביל, כל השנים עסקתי בספרות. השתתפתי בכיתת השירה של 'הליקון', עשיתי תואר שני בספרות באוניברסיטת בן גוריון, פר סמתי ספר שירה )"דיוקן ;2007,"ומצע ר"ט(. היה זה אך טבעי לבצע תפנית מקצועית לעבר עולם הספרות".
הספר נולד בְגזרה שגזר על עצמו עזוז. "קבעתי לעצמי לכתוב כל יום חמש שעות, בלי להחליט מראש על מה ולמה. סימנתי מהלך חיים זה בכו תרת 'עכשיו זה ככה'. אכתוב מה שעולה על הדף, ללא רצף מתחייב. סיפור. שיר. יומן. בשבועות הראשונים תיעדתי את היומיום: משברים בזוגיות, מחשבות על העתיד המקצועי, תהיות לגבי החיים. באותה תקופה התנסיתי במדיטציות, ריטריטים למיניהם, לימודי בודהיזם. הכל נכנס לכתיבה כמעין סלט גדול.
"בהמשך החלו להופיע חלקי סיפורים על חיי, כמעין ממואר. כך כשנתיים וחצי. לאורך התקו פה ציינתי בליבי שהכתיבה אינה לצורכי פרסום, אלא כתיבה לשמה. שכר כתיבה - כתיבה, שיננתי לעצמי. בסיום התהליך חשבתי כי אניח לטקסט, אך הטקסט לא הניח לי, בעט בי, העיק עלי. כעת, משכתבתי, הרגשתי כי איני יכול להותיר את הט קסט בקיפאונו. וכך החל להתגבש מבנה ְלספר".
מבחן האותנטיות
הספר בנוי משני שערים. סיפורי השער הרא שון, "שברים פשוטים", מרביתם מיוסדים על דמות גבר באמצעית חייו ושולחים שורשיהם גם לתקופת ילדותו. הגיבור מתמודד עם כל מופעי החיים השכיחים לגילו: ההורות שלו, ההורות המ זדקנת של הוריו, היצרים המבעבעים ומשבר גירושין. עזוז עצמו התגרש לפני כ 20 שנה, כשילדיו היו עדיין פעוטות. הסיפור "אם מדברים פשוט" נושא כאב זה בכבדות, בהתמודד האב הגרוש עם ילדיו הרכים.
הספר נוגע ב"יום קטנוֹת": קניות, גלולות ציפרלקס, ריבים, זוטות. אלו מות אור מפציעות מדי פעם. חלק מה סיפורים כמו מתרחשים בזמן אמת, ניכרת מתיחה מוקצנת של ממד הזמן, ופעולות הקיום השגרתיות משוכות במבע פרטני במיוחד. החידלון מפעפע בין דפי הספר, דמויות ברעב תמידי, בחיפוש בלתי פוסק שבעקביו ייאוש גובר: "הסיפורים מציירים מש ברים של עול הקיום, מחשכים גדולים. רבים מהם מתחברים לתחושה של שיממון וסתמיות: אם רק יתחתן הגיבור, אם רק יביא ילדים, אם רק יסיים את התואר... או אז תגענה החדווה והשלווה. אולם בכל פעם שהגיבור משיג את יעדיו נפרס לרגליו דווקא מרבד הישימון".
סיפור הנושא מתאר במבט לכאורי אדם שיש לו הכל, מישהו ש"פיצח את הנוסחה", אך הרי קוּ תפושה בחייו. תמה זו מתחברת למוטו של הספר "כמו בכל פעם שלא יודעים את האמת" )חוליו קורטאסר(.
"הספר הזה הוא כמו בטנה הפוכה, מציף את הפנים חוצה. מעסיק אותי ההסתר מהזולת, ויותר מכך ההסתר מהעצמי. עד כמה אני באמת אותנטי. רוב חיינו אנחנו מצויים בניסיון לצייר מצג שווא שבו הכל תקין ומוצלח בחיים שלנו, כשבתוכנו מתקיימים אינסוף מאמצים, סערות, ניסיונות לכסות בורות". לכאורה, הקובץ הוא שרשרת סיפורים עצ מאיים המאכלסים גיבורים משתנים. למעשה זהו רומן זעיר, מארג שלם הבנוי סיפורים מפורקים, כשהדמות השזורה היא איזשהו פרוטוטיפ חוזר, שיש בו מהביוגרפיה של עזוז עצמו. מוטיבים, ואף נרטיבים שלמים, צצים בספר כמעין שיבה מאוחרת, במיקוד משתנה, בעין מורכבת יותר, חו מלת, למשל כזו המחלצת את ההורים המזדקנים מתפקידם המסורתי. הסי פורים הקרובים אינם מאוחים, ואף אינם סמוכים בהצבתם במכוון במ לאכת עריכת הקובץ. יש בהם את מרחק הדרמה והמבט המשתהה, כמ שכם של החיים.
דמות "האני הכותב"
השער השני "מילים נרד פות" בנוי ממבחר סיפורים ארס פואטיים במובהק, ומכיל גם סיפורים בעלי ממד הזייתי סוריאליסטי. בחלקם מופיע החיבור יצי רה מוות, והתמה היסודית של מות הספרים. בולטת באריכותה הנובלה "עכשיו זה ככה", שעניינה הניסיון הנואל של הגיבור להפוך עצמו לסופר, והאופנים שבהם מקריב הכותב את חייו על מזבחה של כתיבה.
"כשכתבתי את הסיפורים נמצאתי בתסכול על שאיני מצליח לפרוץ. הדבר בקע גם על רקע משבר זוגי, כשזוגתי הרגישה שהכתיבה היא מעין מאהבת הדוחקת אותי ממנה. בנובלה מתואר אדם הרוצה להיהפך לסופר בכל מחיר, והצורך משת לט עליו בעריצות. תוך כדי כך הוא מחמיץ את החיים, בין השאר, מוותר על אהבתו כדי שזו לא תפריע לו ביצירתו.
"הנובלה מבטאת באופן מוקצן את שד הכתי בה, כדיבוק. אלא שַבּסיפור חי הכותב באיזושהי רומנטיזציה פתטית של היוצר המתייסר. במובן זה, הדילמות מייצגות זהוּת כלשהי בחוויית הנפש בין האני הכותב לדמות, אבל לא זהות במציאות הקונקרטית". האם אכן שכר כתיבה - כתיבה? "הכתיבה במנותק מפרסום ומפרנסה היא אידיאל שקשה לעמוד בו. ככותב אתה חש צורך בהכרה ובהוקרה. קשה ליוצר לקיים יצירה בינו לבין עצמו. יצירה ללא פרסום כמוה כעובר נצחי הממשיך לשאוב את נשמתך. בדומה, פרסום ללא התייחסות כמוהו כֵלידה שקטה, מה שגרוע באותה מידה. לכתיבה יש מחיר, היא נוטלת זמן מהזוגיות, מההורות, זמן לעבודה 'ממשית' שיכולה היתה לייצר הכנסה. החופשות שלי מוקדשות לכתי בה. זהו עולם בודד, שבו אתה מבלה שעות עם עצמך ועם המחשב. ההוויה הזו מולידה חיכוכים עם הסביבה. אצלי מרבית הכתיבה נעשתה בבתי קפה שונים בתל אביב. נהגתי לומר ש'אני בבית קפה, עובד'. אמא שלי לא הבינה מה אני עושה שם, מה, אני שוטף כלים? עם הוצאת הספר מוע נקת יותר לגיטימציה ליצירה. הסביבה הרי זקוקה לממשות, משהו שאפשר לגעת בו".
פעמים משרטטים הסיפורים מערכות יחסים עכורות, תהומות פעורות. הדמויות הקרובות למספר לא בהכרח "מתעדנות" תחת קולמוסו.
"החשיפה היא בהחלט עניין מורכב. ראשית, החשיפה העצמית. מחד, היא הדבר שנכספת אליו, מאידך - לפתע מגלים עניין גם בכתיבה וגם בך. בספר נחשפים פנים שאדם אינו נוהג לחושפם ביחסי עבודה, ודאי לא מול תלמידים. והנה אני ניצב עירום מול העולם, על כל הקשיים שלי. ואני מטבעי אדם מאוד לא מוחצן, אני חי באופן מוצנע וביתי.
"במישור הנוסף, מתוארות בספר דמויות שבני משפחה וקרובים יכולים למצוא בהן מידה מעצמם, ולא תמיד מוארות הדמויות באור מחמיא. כמובן, מלאכת הסיפור שלובה בבדיון, ויתרה מכך - הד רמה מתארת חוויה רגשית עמוקה שאותה מביאים לקיצון. כשאתה כותב בתוך ידיעה שהטקסט יתפ רסם, הדבר הזה בהחלט נכנס למערכת השיקולים שלך והוא פוגם בחירות היצירה". יש אפוא פרי בילגיה ביצירה בוסרית, כשאינך מתחשב בידיעה שהספר יראה אור, או אז אתה נועז ומלא עזוז.