פרשת ליכודניקים בושה

יש המון דרכים לחלק את העולם לשניים: ימין ושמאל, דתיים וחי לונים, שחור ולבן, גברים ונשים. יש גם טבעונים וקרניבורים, חובבי חציל ושונאיו.

אבל בסוף בסוף, בשורה התחתונה, יש קו אחד שמפריד באמת בין בני אדם: העולם נחלק בין מי שאיבדו ילד לבין מי שלא. יש מי שמ ביט בתמונה משפחתית ורואה שלם, יש מי שמביט בה ורואה רק את שחסר. בסעודת שבת יש מי שמבחינתם כולם מסובין, ואחרים שעבו רם כיסא אחד יהיה ריק לעולם. יש את מי שיתגאו בהישגי ילדיהם, יש מי שיהרהרו במה שיכול היה להיות אילו. אין דבר כזה היה ילד ואיננו עוד - הוא נמצא תמיד, אבל אפשר לחבק אותו רק בחלומות, ובשביל לחלום צריך שיהיה אפשר להירדם.

לפעילי הליכוד שהפגינו מול ביתה של משפחת פרקש בקיסריה משום שהעזה לקחת חלק בהפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, זה לא ממש משנה. מבחינתם העולם נחלק בין נאמנות למנהיג לבין כל השאר. מי שלא תומך בנתניהו הוא אנרכיסט ובוגד, וככזה דמו ודם משפחתו מותרים, אין לו שום זכות שתגן עליו.

וזה לא משנה מה הוא יעשה ואיך ומתי. כי כל דבר, גדול ככל שיהיה, אינו משתווה להתייצבות לצד שמש העמים: תרומה לקהילה, יצירה, פיתוחים, סיכון חיים, כל אלה לא נותנים לך קו אשראי. נג מרו הימים שבהם מה שעשית בחיים נותן לך קרדיט, כלום לא נצבר, הכל פג תוקף.

ולא, שכול לא מעניק לך זכויות יתר כשמדובר בבין אזרח לאזרח. אבל בעבר השכול היה נסיבות מקילות, העניק פטור נקודתי, פרש איזה שטיח שיכולת לדרוך עליו במקום על האדמה הקשה שבה טמנת חלק ממך. היום זה כבר לא משנה, זה עוד משהו, פרט שולי. אצל המ פגינים שעמדו במשך שעה וחצי מול ביתם של הפרקשים, זאת דרך להרחיב את מנעד הקללות: "יש אלוהים בשמיים ושילם לה. אני מאחל לה עוד אחד כזה", צעק אחד מהם.

גינוי מאנשי הליכוד? הם חיכו לראות כיצד יגיב ראש הממשלה לפני שיעזו בכלל להשמיע איזשהו צליל של אי נוחות. אין להם האומץ, היושרה או הרצון להיות נאמנים לערכים בסיסיים שבין אדם לאדם. מבחינתם יש ערך מקודש אחד בלבד - בין אדם לביבי. על דעת המקום והקהל ובישיבת הסיעה אנו מתירין לא רק להתפלל עם עבריינים אלא גם לעשות איתם סלפי.

ההורים של סרן תם פרקש ז"ל קברו לפני 14 שנה ילד. באותו יום חלק מהם נשאר שם, מתחת לתלולית העפר שבבית העלמין קיסריה שדות ים. חלק נוסף מהם מת השבוע. נרצח בלילה שבין שלישי לרביעי על ידי מנוולים שמפגינים בקול, ומי שמגבים בשתיקתם.