מה לסמאשינג פאמפקינז ולפופ?
,"CYR" סמאשינג פאמפקינז
נתחיל במובן מאליו, אך זה החייב להיאמר: אין כל הצדקה להקליט ולשחרר אלבום כפול בסוף .2020 לא משנה עד כמה 35 השירים שבילי קורגן וחבריו ללהקה כתבו - נחשבו ראויים בעיניהם. גם תהליך הסינון, שהותיר כמעט חצי מהם על רצפת אולפן ההקלטות, לא היה יעיל מספיק אם 20 הנותרים מצאו דרכם לאלבום. בעולם של שפע מוזיקלי והיעלמות מושג הקשב, זו החלטה לא נכונה.
זה לא אומר שסמאשינג פאמפקינז היו צריכים להתנהג כמו אמני דור המילניום ולהתחיל להוציא רק סינגלים. בכל זאת מדובר בהרכב רוק שעלה לגדולה בשנות ה־09 והפך לאחד ממעצבי הסאונד של העשור ההוא. עבור ילדי הניינטיז, סמאשינג פאמפקינז היו ייצוג של כאבי התבגרות. שילוב כמעט בלתי אפשרי (אך בפועל מדויק) בין עצב, צער ופיכחון לבין רומנטיקה נאיבית.
מאז הספיקה הלהקה למות ולקום לתחייה, ופתאום התחשק לה להוציא את ,"CYR" אלבום כפול באורך של כמעט שעה ורבע. זה היה יכול להיות לגיטימי איכשהו, לו היה מדובר באלבום קונספט עם עלילה מרכזית והתפתחות, אבל בפועל מדובר פשוט ב־02 שירים שכמעט קשה להבדיל ביניהם. גם זה היה נסלח, אם קורגן והחבורה היו עושים את מה שהם יודעים לעשות היטב, ופשוט מקליטים אלבום שהקהל המקורי שלהם מצפה לקבל מהם. במקום זאת הם החליטו להשתעשע בקולות ובצלילים חדשים, בהפקה הפופית ביותר שאי פעם עטפה את יצירתם.
האמת היא שגם זה היה יכול להיות ממש בסדר. אין כל רע בהרכב שמחפש את עצמו ומגלה אפיקים חדשים, אבל משהו בקול העדין, הדק והצווחני של קורגן פשוט לא מתיישב היטב עם ההפקה המלוטשת והאלקטרונית של האלבום החדש. זה לא ששירתו של קורגן לא יפה ומנחמת כבעבר, היא פשוט לא מסתדרת נכון עם צליל הסינתיסייזרים.
הרגעים היפים באלבום הם אלה שמשלבים בין הצליל החדש של ההרכב לבין זה הישן שאפיין אותו תמיד, במפגש בין גיטרות ליורו דאנס. או, למשל, בקטעים כמו ,"Wyttch" שבו הם נשאבים למחוזות המטאל המתפרע שהם יצרו פעם. הפאמפקינז עדיין יודעים לכתוב שירים יפים. נותר רק לדמיין אותם בעטיפה קומפקטית והולמת יותר.