ילדי תימן: יש לישראל ממי ללמוד קבלת אחריות

מדינת ישראל טרם קיבלה אחריות לפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, ומשפחות רבות עדיין מחפשות ושואלות מה עלה בגורל הילדים. ישראל אינה המדינה היחידה שבה נחטפו ילדים, והגיע הזמן שנלמד את דרכי הפיוס והסליחה שנקטו מדינות שונות בעולם. דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שפורסם לאחרונה לבקשת ח"כ עופר כסיף, סוקר פעולות ממשלתיות של כמה מדינות ביחס לפרשות עבר של חטיפות ילדים ממשפחותיהם. הסיפור בכל אחת מהמדינות שונה, אך לכולם מכנה משותף: בכל המקרים המשפחות הנפגעות שייכות לקבוצות מיעוט המסומנות באמצעות מוצאן ותרבותן. בכל המקרים אפשר לזהות דפוסי הפעלת כוח כמו חטיפה, תמרון, לחץ ואיומים. בכל המקרים המדינה ומוסדותיה החליטו למי הזכות לגדל את הילדים, לחנכם ולעצב את תרבותם. במקרים רבים גם הוגדרו הילדים כמתים במהלך החטיפה.

הדו"ח מתמקד באופני הפעולה הממשלתיים, ולא בהליכים משפטיים, וברוב המדינות הצעדים שננקטו כללו התנצלות, פיצויים ותמיכה כלכלית, בריאותית, רווחתית, תוכנית לאיתור הילדים, מאמץ לחשיפת מסמכים, תיעוד, הנצחה ומחקר. באוסטרליה, למשל, נחטפו ילדי האבוריג'ינים, פרשה המוכרת כ"הילדים הגנובים". ועדת החקירה הלאומית הגישה כמה המלצות, ובהן הכרה מדינתית, התנצלות רשמית, מתן פיצויים, תוכנית לאיתור המשפחות ויוזמות הנצחה. מאז 1998 בכל שנה מצוין באוסטרליה "יום הסליחה הלאומי", שבו הקהילה מבקשת סליחה מנפגעי הפרשה כדי להביא לריפוי. בקנדה הוצאו ילדי האבורג'ינים מהבית על ידי שירותי הרווחה בין שנות ה־06 לשנות ה־08 של המאה ה־02. הפעולות המדינתיות כללו התנצלות, תיעוד ופיצוי. כך גם באירלנד, שבה הוצאו תינוקות על ידי הכנסייה, חלקם נפטרו ומקום קבורתם לא ידוע, וחלקם הועברו לאימוץ. 2019־ב הכריז ראש ממשלת אירלנד שהחברה האירית נושאת אשמה עמוקה על שאירע, ושמחובתה לכפר על כך.

בעוד ממשלות ישראל לדורותיהן ממשיכות להתיש את המשפחות בוועדות ובשיח של "חקירת האמת", במדינות אחרות כבר הכירו בעוול וערכו פעולות לפיצוי ולפיוס חברתי. כששעון החול הולך ואוזל מול ההורים הזקנים והיגעים, הגיע הזמן שממשלת ישראל ושנשיא המדינה יובילו תהליך של קבלת אחריות וריפוי. הגיע הזמן שתישמע קריאתו של דניאל מנשה ז"ל, אביה של כרמלה, שכתב לוועדה :1996־ב "אני חי עם הצער הזה היום לבד ללא אשתי, אך עוד רוצה לקוות שאזכה לראות ולשמוע מה עלה בגורל בתי". הוא נפטר בצערו וללא הכרה. בתקופה זו של בידוד חברתי ומשפחתי, המתווסף לבדידות הנפש היגעה, ההכרה והריפוי הופכים לחשובים מתמיד. הכרה בעוול ובקשת מחילה מההורים לפני מותם הן חלק מריפוי לא רק עבורם, אלא גם עבורנו כחברה.