ג'וליאן מור בת 60
●
"תמונות קצרות" (1993)
תפקיד הפריצה של ג'וליאן מור )ביצירת המופת של רוברט אלטמן, על פי סיפוריו של ריימונד קארבר(, הציב אותה בליבו של אנסמבל חלומי ודרש ממנה להגיש מונולוג אמוציונלי והיפראקטיבי בשעה שהיא עומדת חצי עירומה ומייבשת את חצאיתה, שעליה שפכה יין.
מור חסרת הפחד - שהיתה אז כבר בת 30 ומשהו - לא מצמצה, והפכה את חופן הסצנות שלה לכרטיס ביקור ששדרג את מעמדה בהוליווד בן־לילה.
אלטמן סיפר בראיונות שכשהציע למור את התפקיד הנועז והמאתגר, לא רק שהיא נענתה מייד, אלא שהיא גם מייד הוסיפה: "יש לי בונוס בשבילך: אני ג'ינג'ית אמיתית". מה שנכון.
(1995) "Safe"
שיתוף הפעולה הראשון של מור עם הבמאי טוד היינס היה התפקיד הראשי הראשון שלה, והניב את מה שעדיין נחשב בעיני רבים לאחת מהופעותיה הטובות ביותר על המסך.
מור מגלמת עקרת בית מהפרברים שמתחילה לסבול מתגובה אלרגית קיצונית ולא ברורה לסביבתה. התוצאה היא סאטירה מסוגננת, מצמררת ואפקטיבית על צרכנות וקפיטליזם, שהולכת והופכת לסרט אימה.
בזכות תחושות הבידוד, הניכור וחוסר האונים של גיבורת הסרט, שהולכת וסוגרת את עצמה מפני העולם שסביבה )תוך כדי שהיא מתפרקת לחתיכות(, "Safe" גם נהנה מעדנה מחודשת בעידן הקורונה. פנינה אמיתית ולא מוכרת דיה.
"לילות בוגי" (1997)
את המועמדות הראשונה שלה לאוסקר קטפה מור עבור תפקידה ככוכבת פורנו אמהית )וסופר סקסית( בסרטו המסחרר של פול תומאס אנדרסון )שעוסק בעלייתו ונפילתו של שחקן צעיר בתעשיית סרטי המבוגרים בלוס אנג'לס של סוף שנות .(70־ה
אמבר ווייבס, הדמות הכריזמטית וחובבת הקוק שמור מגלמת, אמנם נמצאת בשוליים רוב הזמן )בכל זאת, דירק דיגלר הוא הכוכב כאן( אבל ההופעה הווירטואוזית שלה, שנעה במיומנות וללא עכבות בין סטריפטיז גופני לסטריפטיז נפשי, יוצרת דמות מורכבת ומלאת סתירות, וטוענת את הסרט באמפתיה וברגש.
ביג לבובסקי (1998)
סרט הפולחן הגאוני של האחים כהן אפשר למור להפגין את כישוריה הקומיים ולהוכיח שהיא יודעת גם להשתטות.
את הדמות האייקונית שלה, האמנית הפמיניסטית האמידה מוד לבובסקי )בתו של לבובסקי הגדול(, ביססה מור על יוקו אונו ועל האמנית קרולי שנימן, שנהגה גם היא, כמו מוד, לצייר בעודה מתנדנדת עירומה ממתקן שתלוי מהתקרה.
הסמכותיות הפלצנית שבה היא מסבירה Dude־ל על פאנק ניהיליסטי, הצחקוק חסר השליטה שלה בזמן שהיא משוחחת בטלפון עם סנדרו מהביאנלה, האופן שבו היא מספרת לגיבורנו שהיא זוממת להיכנס להיריון ממנו )והאופן שבו גיבורנו מגיב( - בניגוד לסרטיה הרציניים יותר, ההופעה של מור כאן היא מאה אחוז כיף.
מגנוליה (1999)
עוד הופעת אנסמבל מחשמלת ומהפנטת, שבה נראה שמור מגבירה את עוצמת רגשותיה ל־11 והופכת להוריקן של דרמה. בשיתוף הפעולה השני שלה עם
פול תומאס אנדרסון, מור מגלמת את לינדה פארטרידג', רעייתו היפה והמסוממת של מפיק טלוויזיה קשיש הגוסס מסרטן. בין פגישה עם עורך הדין המשפחתי לביקור בבית המרקחת, לינדה נתקפת ברגשות אשם ובליבה גומלת החלטה לשים קץ לחייה.
המונולוג ההיסטרי, הדומע והבלתי נשכח שהיא נושאת בפני הרוקח היהיר שמספק את התרופות )שבעזרתן היא מבקשת להתאבד( הוא בקלות אחת מפסגות הקריירה שלה.
הרחק מגן עדן (2002)
2002 היתה שנת שיא עבור מור. מלבד תפקידה לצד מריל סטריפ וניקול קידמן ב"השעות" של סטיבן דאלדרי, שהניב לה מועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה, היא גם הרוויחה מועמדות נוספת לאוסקר בקטגוריית השחקנית הראשית עבור הופעתה העדינה ומועכת הלב במלודרמה המבריקה "הרחק מגן עדן".
בהשראת סרטיו של דאגלס סירק, הבמאי טוד היינס מגולל כאן את סיפורה של עקרת בית בקונטיקט של שנות ה־05, שחייה המושלמים לכאורה מתחילים להתפורר. תוך כדי כך, הסרט
נוגע בנושאים כמו הומוסקסואליות, גזענות ומעמד חברתי. התוצאה יפהפייה ועצובה עד כאב. בדיוק כמו דמותה של מור בסרט הזה.
עדיין אליס (2014)
אחרי ארבע מועמדויות לאוסקר שהסתיימו בלא כלום )את המועמדות הרביעית שלה קטפה עבור הדרמה התקופתית "סוף הרומן" ,(1999־מ מור סוף־סוף זכתה באוסקר הנחשק עבור הופעתה ב"עדיין אליס".
נכון, זהו ממש אינו סרט מדהים כמו הסרטים האחרים שמופיעים ברשימה הזאת, אך מור - שמגלמת את אליס, פרופסורית מוערכת לבלשנות שלוקה באלצהיימר בגיל 50 - עושה כאן עבודה מצוינת, שמפליאה להתכתב עם התפקיד המוקדם שעשתה ."Safe"ב
התסריט נעדר הסנטימנטליות מיטיב להציג את אופני ההתמודדות של אליס ומשפחתה עם הדיאגנוזה הנוראית, והצפייה בקריסה המנטלית שלה דומה להתבוננות בפרח שקמל באיטיות.
לא תמצאו כאן הפתעות או תובנות מרעישות, אבל קשה להישאר אדישים. ומור - בתפקיד מינימליסטי ומופנם, לשם שינוי - מרגשת מתמיד.