דווקא בשיא כוחו, הטרגדיה של הימין חוזרת

לימור סמימיאן דרש

בשבוע שעבר סערו הרוחות בימין כאשר השתמע מדבריו של ח"כ מתן כהנא שימינה לא תשלול הקמת ממשלה עם מרצ לאחר הבחירות. מטריד לא פחות היה המשך דבריו, שלא זכו לתשומת לב ראויה: "בין כה וכה בארבע השנים הקרובות אין סיכוי למימוש החזון המדיני של הימין". גם בהנחה שהדברים נאמרו על רקע ניצחונו המסתמן של ביידן בארה"ב, הדבר מעורר תמיהה רבה. האם כניסתו של נשיא דמוקרטי לבית הלבן משמ עותה קיצוץ מרצון של כנפי האידיאולוגיה הימנית לארבע שנים? האם גם איראן תמתין ארבע שנים עד שהימין יתעשת מחדש? ומה עם המאבק בחזית הפלשתינית? לכולם ברור שאין ואקום אידיאולוגי.

אך הדברים אינם מעידים רק על רפיון אידיאולוגי, על התקפלות בטרם עת ועל פשרנות אנטי מנהיגותית בעליל. כשמוסיפים לאמירה הזאת את שיחת הטלפון המפורסמת של איילת שקד עם חיים סבן, מתבהרת התמונה. ימינה, כפי הנראה, אינה חוששת מממשל חדש שלא יראה את המציאות המדינית ביטחונית עין בעין עם הימין בישראל. להפך, היא רואה בכך הזדמנות. שינוי מדיניות שם משמש אמתלה, ואף שעת כושר, לימינה. להמשיך להתרחק מהאידיאולוגיה הלאומית ולעסוק "רק בקורונה". ואם המגיפה תסתיים בקרוב? הנה עילה חדשה להרחבת עידן ה"התמרכזות" של המפלגה, לפחות לארבע שנים.

הטרגדיה היא שבסיפור הזה כבר היינו. בכל מערכות הבחירות בשנים האחרונות היו אלו מפלגות ימין, ששימשו לפתע מפלגות לשון מאזניים ואפסנו את האידיאולוגיה הלאומית והמשילותית לטובת חיבוק זמני בחלל הקרוי "מרכז". כמו ליברמן לפניהן, וכחלון לפניו - המעבר מהימין למרכז הוא בסך הכל טקטיקה פוליטית אופורטוניסטית, נתיב מהיר לת פקיד נחשק על חשבון הדרך האידיאולוגית הארוכה. התגמול - אישי; הטרגדיה - לאומית.

שרון עם כוח פוליטי של 40 מנדטים )עם "ישראל בעלייה"( גנב את קולות הליכוד והעבירם למרכז לטובת אתרוג אישי. כחלון, עוד איש ימין מובהק, עם עשרה מנדטים ממצביעים ימניים, מנע בגופו כל אפשרות לחולל שינוי בנושאי משילות. ליברמן, שהציג עצמו כנץ ביטחוני, לא היסס למנף את כוחו הפוליטי כדי למנוע הקמת ממשלת ימין - שלוש פעמים רצופות. הסטייה הפוליטית כבר הופכת דפוס קבוע.

אלא שהפעם זה עלול להכאיב במיוחד. עכשיו, כשעיניהם של אזרחי ישראל סוף סוף נפקחו לראות את בעיית הפרדת הרשויות; את כוחו הבלתי סביר של בג"ץ; את הסכנה שבפרקליטות בעלת עוצמה בלתי מבוקרת. הפעם, אחרי שטעמנו טעמו של מהפך פרדיגמטי מדיני כלל עולמי כלפי ישראל; כששלום אמיתי חובק אותנו; כשברית אסטרטגית נכרכת סביב צווארה של איראן - דווקא כעת לרוץ לזרועות השמאל?

ממשלות ימין הופלו בעבר על ידי מפלגות ימין, המחיר היה קשה מנ שוא - אבל אז לפחות מהות המהלך היתה ערכית. בעשור האחרון העם נוטה ימינה, השמאל מצטמק ולא מצליח לעלות לשלטון, אבל מפלגות ימין מתמרכזות בזו אחר זו ומבטיחות לו, אם לא את השלטון עצמו, לפ חות את מניעת הקמתה של ממשלת ימין מובהקת.