האור שבתוך המנהרה

כמעט שלא שמנו לב, אבל אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לציון שנה של קורונה. יותר ויותר אנשים מרגישים שהכל סביבם מתמוטט. הלחץ, האבטלה, קופסת הסרדינים של הבית שפתאום כולם שוחים בה 24 שעות ביממה. הניכור החברתי, המסיכה שבעייתית במיוחד כשאתה גם עם זקן וגם עם משקפיים, חגיגת בר מצווה וח תונה עם 20 אנשים, דינמיקה שמשתנה כל שעתיים והוראות שצריך תואר שני כדי להבין איך בדיוק הן מתבצעות. והלחץ. כל הזמן הזה יש לחץ. אין לאן לצאת, אין איך לברוח ממנו. אז הכל סביבנו באמת שחור? הלצה מספרת על שני יהודים שהולכים במערה חשוכה. לפתע רואים אור קטן בקצה. האופטימי מתחיל לרקוד ומכריז: "הנה האור שבקצה המנהרה". אך חברו, שכבר התרגל לדיכאון של החושך, מכריז "זו הרכבת שבאה לדרוס אותנו". שהשם ישמור.

הערב נחגוג את חנוכה. שמונה ימים מלאים באור, שמסמלים אולי יותר מכל את המסר של "תשחררו. יש דברים שהם לא הגיוניים, אבל אלוקים יכול לבצע אותם". כי אם מעטים ניצחו את הרבים, אם כד שמן שרד 8 ימים, אם קומץ מכבים הביס מעצמה, אז קטן על אלוקים לסדר לנו את העו"ש/הזוגיות/שלוות הנפש/כל התשובות נכונות.

להבדיל ממנורת המקדש המקורית, שאותה היו מדליקים בתוך ההיכל ובשעות היום, את נרות החנוכה מדליקים סמוך לפתח הבית ולאחר ששקעה השמש. וזה לא מקרי: אנחנו חיים בעידן של מאבק תמידי בין האור לחושך. בין הטוב לרע. בין נגיף לבין אנושות שלמה. במקרים כאלה, צריך להוסיף לאור ולהפנות אותו כלפי חוץ דווקא.

סיוטם של מומחי הבריאות הוא מקדם ההדבקה, אותו גידול אק ספוננציאלי ידוע לשמצה. הרבי מלובביץ' חידד שהחנוכייה מציגה מודל דומה, אך חיובי: היא מראה לנו שגם כשעושים טוב ומאירים את העולם, אסור להסתפק במה שעשית אתמול, אלא מחר צריך שוב להוסיף. לא להכפיל, אבל להוסיף בכל יום עוד נר של אור. שמונה ימים נדליק את החנוכייה ונזכור: לא משנה כמה חשוך - האור תמיד ינצח.