מחפשת שורשים
אלמז זרו עדיין נלחמת באפליה ● שלמה נקלה הוציא ספר בגיל ,60 אך ימשיך לכתוב כי כך "אתה קיים" ● ואומרי טגאמלק אברה, שספרו זכה לשבחים, זנח את הכתיבה: "אין מקום למּוזה״ ● 2020־ב הספרות הישראלית־אתיופית עוד לא מוכנה להיפרד מהעיסוק בהגירה ובגזענות ● אך דניאלה ספ
תרגום שארך 13 שנה
זרו נולדה בגּונדר, הגיעה ארצה בגיל ,4 היתה תלמידה חרוצה שבמקום לשחק בהפסקות השקיעה את עצמה בקריאת ספרים בעברית, למדה משפטים, עבדה כעיתונאית וכעוזרת פרלמנטרית של השר מיכאל איתן וכיום היא חוקרת תרבות ואקטיביסטית. הכתיבה היא מבחינתה חלק משליחות - ניפוץ של דעות קדומות הנפוצות בציבור הישראלי, שעדיין מייחס לקהילה שלה בורּות. ״הרבה סיפורים שלנו לא נשמרו בכתובים״, היא אומרת, ״הם הועברו מפה לאוזן, ורק בדור שלנו יש מי שכותב אותם, כך שגם לאחרים יש הזדמנות לשמוע ולקרוא. אני כל הזמן מספרת לעצמי בראש סיפורים שהייתי רוצה להוציא לאור, שאינם קשורים דווקא לקהילה, אבל אני יודעת שחובה להתחיל מהבית, מהשורשים, מהחיבור לזהות שלי ולהיסטוריה של הקהילה, ורק לאחר מכן אוכל להתפנות לכתוב ספרות אחרת״.
ב־92 בדצמבר, במסגרת עשרות אירועי ״בינג׳ ״2020 המקוונים שעורך ״צוותא״, ישודר גם פאנל שהוקדש לספרות האתיופית בישראל. זרו, שלקחה חלק בפאנל, מסכימה עם המסקנה שלפיה טרם התרחשה פריצת הדרך המיוחלת, שתאפשר לספרות הזו לתפוס מקום משמעותי במרחב המקומי. בגיליון של כתב העת ״מאזניים״ שראה אור לפני שנה, ניסה ד״ר גרמאו מנגיסטו, חוקר תקשורת מאוניברסיטת חיפה, שהוזמן להיות עורך־אורח, לפצח את הסיבות לכך. מנגיסטו הביא באותו גיליון קולות שהוא כינה בשם ״קולות היוליים, אשר היו קול קורא במדבר במשך שנים רבות או זעקו, כאב ושרו אהבה בהיחבא בסלון הבית או במגירה האישית״. קולות מושתקים, לדבריו, שזכו לפתחון
פה בזכות המחאה החברתית של צעירים ישראלים יוצאי אתיופיה. השירה והפרוזה שליקט מנגיסטו התחלקו לארבעה שערים: ירושלים המדומיינית והממשית, מסע בין־דורי בחיפוש אחר נקודות חיבור, שירי מחאה וזהות ולבסוף, אהבה ותשוקה, משברים ופרידות - שגם אלה חורגים מן המישור האישי אל הקהילה, המורשת, הזיכרונות ההיסטוריים.
חוויות ההגירה, המסע רב התלאות ארצה וקבלת הפנים הגזענית נוכחים, שלא במפתיע, בספרים המעטים של צעירים יוצאי אתיופיה שראו אור בעברית בשני העשורים האחרונים וזכו לביקורות משבחות: ״המסע אל החלום״ מאת אברהם אדגה (צ׳ריקובר ,)2000 ״אתיופי בחצר שלך״ מאת אשר אליאס (גפן, ,)2001 ״ירח אחר״ מאת אספו ברו (כתר, )2002 ו״אסתרי״ מאת אומרי טגאמלק אברה (ידיעות ספרים, .)2007
דניאלה ספיר, שהקימה את האגודה למען עידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, משוכ
נעת שהפריצה המיוחלת עוד תגיע משום ש״אבנים טובות אינן מאבדות מערכן״, ושציבור הקוראים בעברית עוד עתיד לגלות אילו אוצרות מתחבאים בסיפורים הנולדים מתוך מורשת יהדות אתיופיה.
ספיר היתה מורה לספרות בתיכון בקריית גת כשהחלה שומעת מתלמידיה, עולים מאתיופיה, על הספר ״אהבה עד הקבר״ של הדיס אלמיו, הנחשב לגדול סופרי אתיופיה. פרקים מהרומן, הנחשב לפורץ דרך ביחסו למעמדות ולמסורת (ובשפת המקור השתרע על פני יותר מ־006 עמודים), הוקראו בכל יום ראשון ברדיו, ותלמידיה של ספיר תיארו את החגיגיות שבה היו משפחות שלמות מתיישבות כדי להאזין. היא החלה במבצע תרגום הספר, שארך יותר מ־31 שנה וחייב התגייסות של עשרות מתרגמים ועורכים, שחלקם הוכשרו לכך במיוחד. ״היה לי חשוב שיידעו שמדובר בקהילה שקוראת המון, שבאה מרקע של עשייה תרבותית וספרותית, וחשוב היה לי להכשיר מתרגמים, בין השאר, כי בקהילה יש הרבה סופרים שכתבו באמהרית באתיופיה, ומאחר שאינם מצליחים לכתוב כעת בעברית הם מרגישים שהידיים שלהם שבורות, שאין להם כלי להתבטא בו בארץ״.
"להוכיח שאתה קיים"
שלמה נקלה, העומד בראש ״תרבותנו״, המרכז למורשת יהדות אתיופיה, הוא אחד מאלה. הוא הגיע ארצה בגיל ,21 ורק כעבור 43 שנה הגשים את החלום לכתוב ספר בעברית. ספרו ״כל אדם הוא ספר״ ראה אור לפני שלושה חודשים בהוצאה עצמית, והפצתו נתקלת כעת בקשיים בגלל משבר הקורונה. ״כל השנים שאלתי את עצמי, לאן נעלמה המורשת הסיפורית שלנו? אנחנו בתוך העם, אבל שומעים עלינו רק בהקשרים שליליים״.
ספרו מקבץ זיכרונות וסיפורים שעברו במשך השנים מפה לאוזן. ״הספרות שלנו", הוא אומר, ״נתקלת באותם אתגרים וקשיי השתלבות, אבל אנחנו לא נפסיק לכתוב, כי כשאתה כותב אתה מוכיח שאתה קיים״.
אומרי טגאמלק אברה זכה לשבחים רבים כל כך כשראה אור ספרו ״אסתרי״, עד שכונה בטעות ״הסופר האתיופי הראשון״. ספר הביכורים שלו גם תורגם לצרפתית. למרות זאת, הוא זנח את הכתיבה. אברה, שהגיע ארצה בגיל ,12 היה רועה צאן בילדותו באזור ווזבה באתיופיה והספיק לעבוד כפועל בניין וכמאבטח בבתי הזיקוק בחיפה, שם הוא עדיין עובד. ״קשה לכתוב כאן״, הוא אומר, ״העבודה לא מאפשרת, קשיי הפרנסה לא משאירים מקום למּוזה״.
״אסתרי״ הוא השם האמהרי ליום הכיפורים, וגם שמה של ציפור שהיתה מגיעה לאתיופיה באביב, ״ואבותינו היו מספרים שהיא באה מירושלים ומביאה בשורות משם, בודקת אותנו וחוזרת לירושלים כדי לומר לה שבניה שבאתיופיה לא שכחו אותה״. הספר שלך היה מן הספרים הבודדים שזכו לביקורות חיוביות מאוד ולתרגום.
״יש כאן קהל קטן מאוד לספרות טובה, והרבה קשיים. הספר הביא לי בעיקר בלאגן מבחינת מס הכנסה. כשהוא התפרסם, הם פנו אלי ואמרו לי שמאחר שבוודאי יזמינו אותי להרצות ואקבל תמלוגים, עלי לפתוח תיק במס הכנסה. לא הבנתי הרבה ועשיתי את זה, ומאז אני לא מפסיק לקבל תביעות וקנסות. זה נשמע מצחיק, כי הם דורשים ממני כל מיני סכומים שבחיים לא הרווחתי, וזו התמודדות קשה מבחינתי. כשאני מוזמן להרצות אני לא גובה תשלום כדי שלא יהיו לי צרות כאלה״. הכתיבה לא חסרה לך? ״יש לי הרבה מאוד רעיונות, ואני מרגיש בליבי שלכתוב זה דבר טוב וחשוב, אבל אין לי פנאי לזה. אני בטוח שזה קושי שמרתיע לא רק סופרים עולים אלא כותבים מכל המגזרים, וכשאני חושב על מה שהתרבות שלנו מפסידה, זה אפילו מקומם אותי״.