יש מזרחים זיגזג

1

ביום ראשון האשים גדעון סער את בנימין נתניהו ב"הפצת בדיות נטולות כל בסיס עובדתי, בשיסוי ובפילוג". הסיבה: חשבון הטוויטר של ראש הממשלה צייץ מחדש טור שפרסמה באותו הבוקר ד"ר לימור סמימיאן דרש במדור הדעות ב"ישראל היום" (בעריכתי). סער אפילו לא ציין את שמה של מחברת הטור או התייחס לטענותיה; הוא פשוט הציג אותה כספקית "בדיות" ויצרנית של "שיסוי ופילוג" בשירות נתניהו. הופתעתי שמי שמתיימר למצב את עצמו כחלופה ל"ביביזם" קופץ כל כך מהר ל"טראמפיזם", ומכלה את תסכוליו בביקורת עיתונאית, תוך השמצתה ככוזבת ומפלגת.

אפשר היה לעבור הלאה, אלמלא המסר הזה של סער מיום ראשון קיבל הדהוד מסקרן דווקא בעיתון "הארץ" ביום רביעי, ולא סתם: בפסקת הפתיחה, תחת הכותרת הראשית. "בסוף השבוע האחרון הורגשה עצבות־מה בבלפור", כתב שם יוסי ורטר, "מקורבת למלכות, שמועסקת במשרה מתגמלת מאוד במשרד רה"מ כ'יועצת לענייני התפרצות נגיף הקורונה', כתבה מאמר... המניע היה שקוף כמראה ומחורר ככברה: להדביק לעוזב ולרשימתו תדמית אליטיסטית".

אני לא רוצה להשתמש בביטויים "תיבת תהודה" או "דף מסרים", אבל באורח פלא, ורטר, בדיוק כמו סער לפניו, מייחס לטור של סמימיאן דרש מוטיבציה תועמלנית בשירות בלפור. וכמו סער, גם ורטר לא מציג את סמימיאן דרש בשמה ובתוארה - ובטח שלא מפנה את קוראיו, כנהוג, למקור. הוא מסתפק ב"מקורבת למלכות" ומציין שהיא מועסקת במשרד ראש הממשלה "במשרה מתגמלת מאוד", תוך רמיזה מניפולטיבית לקשר נסיבתי בין תפקידה למאמרה. הוא גם מעלים מקוראיו שתחום התמחותה של ד"ר סמימיאן דרש כחוקרת בכירה באוניברסיטה העברית, הוא ניתוח מצבי חירום, בפרט בהקשרים של מגיפות. מכל מקום, סמימיאן דרש סיימה את תפקידה הרבה לפני ששבה לכתוב ב"ישראל היום".

2

גם על הקשקוש הרשלני הזה לא הייתי מתעכב, אלמלא הוא היה משקף, במין אירוניה ספרותית שאינה מודעת לעצמה, מסר חשוב לגבי נושא הטור של ורטר, שהוא גם נושא הטור של סמימיאן דרש: מפלגתו החדשה של סער, שתוארה בסוף השבוע שעבר על ידי לא אחר מאשר יוסי ורטר עצמו, כ"ליכוד נקי מביביזם" - "בלי תופעות כאמסלם, רגב, אוחנה, זוהר, קרעי ומארק".

הביטוי המצחין הזה פוצץ את הרשתות החברתיות, וצריך להיתמם באופן גרוטסקי כדי להכחיש את הארומה האנטי־מזרחית הבוטה שלו. כשמוסיפים לזה את העובדה ששני המצטרפים הראשונים לסער היו האוזר והנדל ("מנטליות של דרבוקות"), זה כבר יותר מלגיטימי להסיק, כפי שעשתה סמימיאן דרש, שלפחות ברמה התדמיתית, ההתנתקות של סער מהליכוד, בדומה לדמויות כמו רוני מילוא, דן מרידור או ציפי לבני, אינה רק אידיאולוגית, אלא גם סוציולוגית.

אפשר להבין את הלחץ בסביבת סער מהדימוי הזה, ומדוע הוא הזיע כל השבוע כדי למזער נזקים ולהוכיח לכל העולם שמה פתאום, אין לו שום דבר נגד מזרחים, שהרי הוא, כידוע לכולם, חצי מזרחי בעצמו. המאמר של ורטר מיום רביעי הוא חלק אינטגרלי מניהול המשבר, משום שהוא חוגג את צירופה של שאשא־ביטון כ"עסקה משתלמת" שסותמת את הפה למקטרגים. "כבר בשלב מוקדם זה", מתרגש ורטר, "צמרת רשימת סער מונה מזרחית וחצי". וואו. בהמשך יפליג ביתרונותיו של איזנקוט כרכש מזרחי לוהט ("הם יהיו שני מזרחים וחצי בשלישייה הראשונה"), וירגיע את קוראיו שאין מה לחשוש, הוא אמנם מזרחי, אבל "הוא לא קזבלן,

צילום: אורן בן חקון גדעון סער