ביי ביי 20 ,20 לא נתגעגע
זו היתה שנה שוברת לב עבור אוהבי הקולנוע בתי הקולנוע נסגרו, הסרטים יצאו בשירותי הסטרימינג במקום לעלות על המסך הגדול, והתעשייה נקלעה למשבר ובכל זאת, מבקר הבית הצליח לייצר רשימת סרטים שחיממו לו את הלב השנה
אני בוודאי לא מחדש לכם הרבה כשאני מצהיר ש 2020 היתה שנה שוברת לב עבור הקולנוע ואוהביו. בתי הקולנוע ברחבי העולם עומדים ריקים כבר חודשים ארוכים )בישראל הם נעולים מאז חודש מארס(, רשתות בתי הקולנוע נאבקות על חייהן ומצויות על סף פשיטת רגל, פסטיבלי קולנוע מתקיימים בגרסאות מק וונות )במקרה הטוב(, והכותרות בשבועות האחרונים מלמדות שגם ביום שאחרי הקו רונה המצב לא ישוב לקדמותו.
גם דיסני וגם אולפני האחים וורנר הודיעו כי החל מהשנה הבאה תינתן עדיפות להפצה בסטרימינג, כך שגם לאחר שהמגיפה תחלוף ובתי הקולנוע יוכלו לחזור ולפעול, סרטי ענק )כמו "חולית", "מטריקס "4 ו"האלמנה השחורה"( יערכו את הבכורה שלהם על המסך הקטן.
אמנם אפשר לשאוב מעט תקווה ועידוד מתגובותיהם של במאים בכירים כמו כריסטופר נולאן ובמאי "חולית", דני וילנב, שהביעו זעזוע מהמהלך הקיצוני והחד צדדי של וורנר )שכלל לא שיתפו את היוצרים בהחלטתם(, אך אם מביאים בחשבון את הפופולריות העצומה של נטפליקס - שרק הלכה והתחזקה השנה - ואת הצמיחה המטאורית של יריבותיה )שכוללות גם את אמזון ואת אפל טי.וי(, לא ניתן להתכחש לכך שסימן שאלה ענק מרחף מעל לעתידו של המסך הגדול, וכלל לא בטוח שיהיה אפשר להשיב את הגלגל לאחור.
בתוך כך, הקורונה גם זרעה הרס בצד ההפקתי, וגרמה לאינספור פרויקטים להידחות או להתבטל כליל. בני המזל שכן יצאו לצילומים, נאלצו לעשות זאת בהתאם להוראות בטיחות קפדניות, שיישומן ואכיפתן עולים הון.
אלא שבמקרים רבים, גם זה לא מנע ממישהו מאנשי הצוות להידבק בקורונה ולהביא לעצירת ההפקה. כמו במקרה של רוברט פטינסון, כוכב הסרט "באטמן", למשל. צריך רק להקשיב למונולוג הצרחות הזועם של טום קרוז, שהודלף השבוע לרשת, ושבו הוא נשמע גוער בשני חברי צוות על הסט של "משימה בלתי אפשרית "7 לאחר שלא הקפידו על כללי הבטיחות, כדי להבין עד כמה הפקת סרט במצב הנוכחי קשה ומתסכלת.
ובכל זאת, בין האולמות הנטושים, ההפקות התקועות ונחיל החדשות המבאסות, הסרטים המשיכו לצאת לעולם, ואנחנו המשכנו לחפש )ולמצוא( דרכים לצפות בהם. אז ללא עיכובים נוספים, הנה 15 הסרטים הטובים ביותר שיצא לי לראות השנה. רק שימו לב שהפעם בחרתי לסדר אותם על פי הסדר הכרונולוגי שבו הם נצפו, ולא על פי הסדר האיכותי. ומי ייתן שנשוב במהרה לאולמות כדי לראות סרטים כמו שצריך: על מסך גדול, בפול ווליום, וביחד.
"נשים קטנות" -
קלאסיקה מיידית שמפיחה חיים חדשים ומרגשים בספרה המפורסם של לואיזה מיי אלקוט, ומבססת את מעמדה של גרטה גרוויג כבמאית אדירה. סירשה רונן הנפלאה הופכת את ג'ו מארץ' לדמות הנשית הכי מקסימה ומעצימה שנראתה על המסך זה זמן רב. במשך חצי מהסרט היו לי דמעות בעיניים.
"יהלום לא מלוטש" -
טריפ רע בקטע טוב. אדם סנדלר, בתפקיד חייו, מגלם סוחר יהלומים מכור להימורים ממנהטן, שמסתבך עם גובי חובות רגע לפני ליל הסדר. סרט מלהיב, מלחיץ וכאוטי שאינו מפסיק להפתיע, לערער ולבדוק את גבולות הסבולת של הצופים.
"חיים נסתרים" -
דרמה רוחנית מפעימה ומרגשת שחודרת לנשמה. אוגוסט דיהל מגלם איכר גרמני שמצפונו אינו מאפשר לו להתגייס לצבא הנאצי. מיותר לציין שהנאצים לא מקבלים את זה יפה.
מהורהר, אינטואיטיבי וכבד כמו הפטיש של ת'ור. אף אחד לא עושה סרטים כמו טרנס מאליק, ואחרי כמה סרטים שבהם איים להפוך לפארודיה של עצמו, כאן הוא שוב נמצא במיטבו.
"סוניק: הסרט" -
סרט סופר דבילי, אבל הילדים נהנו מאוד, וגם אני נאלצתי להודות שזה היה הרבה פחות גרוע ממה שציפיתי שזה יהיה. הרבה בזכות ג'ים קארי, שמגיש הופעה מוטרפת בתפקיד דוקטור רובוטניק. אשמח לספין אוף )או לכל קומדיה אחרת בכיכובו של קארי, לצורך העניין(.
"ג'ירפה" -
ארטהאוס רוסי קודר, איטי ואכזרי, שמועך את הלב כמו פחית של קולה. שתי חיילות סובייטיות מנסות לשרוד בלנינגרד מעט אחרי תום המצור. השחקניות חסרות הניסיון )ויקטוריה מירושניצ'נקו ווסיליסה פרליגינה( מדהימות. קאנטמיר בלאגוב בן ה 27 כתב וביים. עוד תשמעו עליו.
"גרייהאונד" -
טום הנקס משלב בין שני דברים שהוא אוהב במיוחד: מלחמת העולם השנייה ולהיות קפטן של
ספינה. התוצאה היא מותחן ימי מבוצע היטב, שמקדיש תשומת לב לפרטים הקטנים והגדולים כאחד. האקשן מגיע בדמות סדרה של מפגשים מלחיצים עם צי של צוללות גרמניות. הנקס גם כתב את התסריט. ארון שניידר האלמוני )והלא ילד( ביים.
"המזכרת" -
סיפור חניכה עצוב ומטלטל על סטודנטית צעירה לקולנוע )הונור סווינטון בירן, בתה של טילדה סווינטון( שמסתבכת עם גבר מפוקפק )טום ברק( שמבוגר ממנה בכמה שנים. סרט קלאוסטרופובי, תובעני ולא תמיד פשוט, אבל שווה להתאמץ למענו. ג'ואנה הוג כתבה וביימה. סרט המשך צפוי לצאת בשנה הבאה.
"גלים" -
סרט מסעיר ונועז מבחינה סגנונית, שנראה כמו פרי אהבתם של "ספרינג ברייקרס" ו"אור ירח". משפחה אפרו אמריקנית מהמעמד הבינוני נכנסת לסחרור רציני, לאחר שהבן המתבגר מקבל כמה החלטות שגויות. סטרלינג קיי בראון )"החיים עצמם"( מותיר חותם רציני בתור אב המשפחה, וגם הפסקול מעולה. טריי אדוארד שולץ כתב וביים.
"טנט" -
לטוב ולרע, הסרט הכי כריסטופר נולאני שכריסטופר נולאן עשה אי פעם )עד כדי כך, שיש כאן כמה רגעים שגובלים בפארודיה עצמית(. עלילה קלושה, סאונד רועם, סצנות פעולה מסחררות בקנה מידה אדיר, כדורי אקדח שעפים הפוך, מרדף מכוניות ברוורס ורשימת מכולת של פרדוקסים. "אל תנסה להבין את זה, פשוט תרגיש את זה", מייעצת בתחילת הסרט אחת הדמויות לגיבורנו חסר השם )שמגולם בידי ג'ון דיוויד וושינגטון, בנו של דנזל(. אם אתם רוצים ליהנות - מומלץ לשמוע בקולה.
"קולקטיב" -
סרט תיעודי עוצמתי ומייאש מרומניה, שהוצג במסגרת פסטיבל דוקאביב. עורך של עיתון ספורט חושף פרשת שחיתות מטורפת לחלוטין בריל טיים, וגורם לרעידת אדמה במערכת הבריאות של המדינה. אחרי שהאבק שוקע, שר בריאות חדש ומלא בכוונות טובות נכנס לתפקיד ומנסה לתקן את המערכת. אבל ברור שאין לו סיכוי. יותיר אתכם בפה פעור. אלכסנדר ננאו ביים.
"אני חושבת לגמור עם זה" -
בהנחה שאתם לא אלרגיים לשטויות ולהתחכמויות של התסריטאי במאי צ'רלי קאופמן, דווקא יש כאן הרבה מה לאהוב )ולפענח(. זהו סרט אימה אקזיסטנציאליסטי שמצליח להיות גם מציק וגם מבריק. מאסטר קלאס במבוכה וחוסר נוחות. כריסטופר נולאן פוגש את קפקא וקאמי. ארוך מדי, אבל בהחלט מתגמל. ג'סי באקלי מעולה בתפקיד הראשי.
"בוראט "2 -
בשנה שבה המציאות והסאטירה התמזגו באופן סופי, אף אחד לא הצליח ללכוד את הצייטגייסט טוב יותר מסשה ברון כהן. ערב אחת ממערכות הבחירות הגורליות ביותר בתולדות ארה"ב, ובעיצומה של מגיפה עולמית, העיתונאי הקזאחי האהבל בוראט סגדייב הגיע לאמריקה בשנית, הפעם בלוויית בתו )התגלית המרעישה מריה בקלובה(. זה נגמר בחדר מלון עם רודי ג'וליאני )וברצח של ד"ר אנתוני פאוצ'י(. מצחיק עד דמעות, ולהפך.
"מאנק" -
סרטו האישי ביותר של דיוויד פינצ'ר נכתב בידי אביו ומתמקד בדמותו של התסריטאי ההוליוודי הנשכח הרמן ג'יי. מנקייביץ' ובחלקו ביצירת "האזרח קיין". הסרט לא היה מושלם כמו שקיוויתי שיהיה )בעיקר בגלל המערכה השלישית הבעייתית שלו(, אבל הוא עדיין היה מספיק מסוגנן, שנון וספוג באהבת קולנוע כדי שאסלח לו על כך.
"Sound of
Metal" -
ריז אחמד מגיש הופעה פנומנלית בתור מתופף בלהקת הארד רוק, שמאבד את השמיעה באמצע סיבוב הופעות. סרט יפה, עוצמתי ומרגש לאללה, שעושה שימוש מבריק בסאונד ושמתהדר בכמה סצנות רוצחות. דריוס מרדר ביים.
"אבי המשפחה" -
הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל הקולנוע ירושלים )שננעל היום( הוא דרמת מסע סרבית, על אב מיואש וחסר כל שחוצה את המדינה ברגל כדי לשכנע את רשויות הרווחה בבלגרד להשיב לו את ילדיו. הבמאי סרדן גולובוביץ' מגולל מעשייה אנושית אפקטיבית שמצליחה לזעזע, להכעיס ולרגש, והתסריט החכם משכיל להותיר את הצופים עם תקווה מבלי לוותר על האמינות. סרט שובה לב.