אימוני סירוס החי"ר

תיעוד החייל הנמנע מירי במחבל שהצית והשליך לעברו בקבוק תבערה מעורר סערה, ובצדק. בעקבות האירוע נשמעים קולות המאשימים גורמים רבים בתוצאה: האפקט המצנן של משפט אזריה; הוראות הפתיחה באש הארוכות והמסורבלות, רוח המפקד הזהירה מדי, ועוד. יש אמת בטיעונים הללו, אך חשוב לשים לב לזווית נוספת של התופעה, שלדעתי היא העמוקה והמשמעותית מכולן, והיא נוגעת לאימונים של לוחמי החי"ר.

בניגוד להנחה המקובלת, חיילים בצבא דמוקרטי, שהם למעשה אזרחים־חיילים, הם יצורים פציפיסטיים מטבעם. זה לא מיוחד לחייל הישראלי או לשנות העימות עם הטרור הפלשתיני, אלא תופעה אוניברסלית. בריגדיר ג'נרל סמואל ליימן אטווד מרשל, שחקר לעומק את קרבות מלחמת העולם השנייה מטעם הצבא האמריקני, הגיע למסקנה זו לאחר שבחן סטטיסטית עשרות קרבות וראיין מאות חיילים. הוא נוכח כי רק כ־51 אחוזים מהחיילים הפעילו נשק כלשהו בעת הקרב, ובניכוי הרוגים ופצועים, השיעור לא עלה על יותר מ־52 אחוז. דבר זה היה נכון לכל הזירות ולכל התנאים, כולל מקרים שבהם לפחות 80 אחוז מהלוחמים, על פי הודאתם, היו במצב שבו יכלו לירות. זהו נתון מסעיר, שנתמך בעדויות שנאספו במחקר גם במלחמות אחרות בעידן המודרני, המחייב הסבר. "החייל בא מסביבה תרבותית אשר בה תוקפנות, הכרוכה בנטילת חיי אדם, היא אסורה ובלתי נסבלת", כתב מרשל. "הייראה מפני התוקפנות הוחדרה לקרבו בתוקף כה רב ונספגה עד למעמקי ישותו... זהו הדבר העומד לו למכשול גדול ביותר בהיכנסו לקרב".

החייל בסרטון מעורר הסערה אינו חריג - אלא הנורמה. בריחה מעימות וחשש מהרג הם התגובה הטבעית אצל כל בן תרבות. ועם זאת, הם גם האתגר המרכזי של ההכשרה הצבאית: לקחת אזרחים ולהפוך אותם ללוחמים פירושו לקחת פציפיסטים ולהחדיר בהם קילר־אינסטינקט. על כן האימונים וההכשרה נועדו לתכלית זו בדיוק.

מטווחי הרגלים מלאים בסדרות של מעברי פתע ממצב מנוחה לירי במצבים שונים, כאשר לשמע פקודת ההיתקלות הלוחם נדרש לשחרר כדורים במהירות האפשרית אל עבר "מרכז המסה" של המטרה. ירי על מנת להרוג. מתוך הבנה כי מהרגע שבו זוהה איום, זו התגובה המיידית הנדרשת. ללא הפעלת שיקול דעת. זהו חייל וזו תעודתו.

בשנים האחרונות חלה שחיקה בעקרונות יסוד אלו בתעסוקה המבצעית ביו"ש. סדרות האימונים לפני תעסוקה של פיקוד המרכז הפכו לשבוע מרוכז של עיקור האינסטינקטים הלוחמניים. לפני שנים ספורות חשפתי את קיומם של מטווחים "למטרות ברכיים" שעברו לוחמים, שנועדו לדבר אחד: לשנות את קידוד הלוחמים מ"ירי על מנת להרוג" ל"ירי על מנת לנטרל".

לכך נוספות שעות ארוכות של הרצאות על נוהלי פתיחה באש שהופכים למורכבים, מסורבלים וארוכים יותר ויותר. בתנאי השטח, חייל נדרש לקבל החלטה אינסטינקטיבית בן רגע, אך על פי הנהלים, הוא צריך לשקול מגוון רחב של פרמטרים, כמו אם יש לאויב "אמצעי" לפגוע, "כוונה" לבצע זאת, ו"אפשרות" להגשימה. מלבד הבעייתיות בזיהוי האמצעי, "כוונה" ו"אפשרות" הן עניינים סובייקטיביים וחסרי מדידה.

לכך נוספות הנחיות האוסרות לירות אלא אם כן ישנה סכנה ברורה ומיידית, כלומר שגם מי שמכין אמצעי חבלה (כמו להצית בקבוק) - עדיין אסור לירות בו עד שהוא מניף אותו במטרה להשליך. ועוד לא דיברנו על המקרים שבהם נדרש "אישור דרגה ממונה" לפני כל ירי, מה שהופך את מה שעוד נותר מהאינסטינקט הקרבי לעיסה טכניתביורוקרטית ואת הירי בקרב לברירה מאוסה, כמו תביעת קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי.

הבריגדיר מרשל כבר העיר כי הכשרת הלוחמים בזמנו סבלה מדגש רב מדי על "משמעת אש" ו"אש מבוקרת", עד ש"העלימה כמעט את העובדה כי בעיית היסוד היא לפתח עוצמת אש ולהכשיר יותר יורים מרצון" - ואז עוד דובר על אויב כמו הנאצים והצבא היפני האימפריאלי. אימוני סירוס החי"ר שמפעיל צה"ל מוסיפים לכך עוד חטא על פשע. והמחיר יהיה גבוה.

חייל נדרש לקבל החלטה אינסטינקטיבית בשטח, אך על פי הנהלים, הוא קודם צריך לשקול אם יש לאויב "אמצעי" לפגוע, "כוונה" לבצע זאת, ו"אפשרות" להגשימה