"מגילת העצמאות" של השופטים

הדיון שקיימה השבוע מפלגת בג"ץ בחוק הלאום, הוא עוד כישלון של נבחרי הציבור במלחמת המאסף מול האקטיביזם השיפוטי חסר הגבולות. החטא הקדמון הוא כמובן חקיקת חוק הלאום. כל עוד בית המשפט העליון ממונה בדרך לא דמוקרטית, ומורכב משופטים בעלי תפיסות פרוגרסיביות ואקטיביסטיות, חקיקתו של חוק יסוד חדש בסך הכל מוסיפה עוד כלי נשק חוקתיים לסליק של כנופיית שלטון החוק.

כעת נזכה לשמוע כיצד כל תפיסת העולם הרדיקלית של השופטים היא בעצם "פרשנות מקיימת" של חוק הלאום. נלמד שעלינו להכפיף את מגילת העצמאות ואת חלום הדורות לתפיסותיו של ברק בפסק הדין בעניין קעדאן. נלמד שבישראל, העברית יכולה להיות שפה רשמית לגיטימית רק אם לצידה תזכה למעמד גם השפה הערבית. נגלה גם שחוק השבות והזכות לעלייה של כל יהודי ראויים להגנה חוקתית, רק אם לצידם נאפשר את "זכות השיבה" ואת הזכות לתחביבים של כל מסתנן. כל מי שמכיר את תאוות הכוח הבלתי נשלטת של שופטי בג"ץ היה יכול לצפות שחקיקת חוק הלאום תהיה רק מצע למגילת העצמאות של השופטים ותירוץ לביקורת על חוקי יסוד.

אך החטא העיקרי הוא התייצבותה של הכנסת לדיון. העמדה הברורה והחד־משמעית ששלח במכתב יו"ר הכנסת בבוקרו של יום הדיון, שלפיה אין לבג"ץ סמכות לדון בנושא ושההחלטות שיקבל בג"ץ בנוגע לחוק הלאום משוללות כל תוקף, מבטאת אחריות ואומץ מצד מי שעומד בראש הרשות המחוקקת, ומשדרת נחישות. אלא שעוקצו של המכתב ניטל ממנו כאשר התייצבה לדיון, מטעם הכנסת, עו"ד אביטל סומפולינסקי.

המעמד שבו נציגת הכנסת עומדת ומנסה לשכנע את שופטי בג"ץ שלא לפסול חוק, ממצב וממסגר את מערך היחסים בין הרשויות באופן שגוי ופסול

אל תבינו לא נכון. עו"ד סומפולינסקי היתה היחידה שהציגה, ובכישרון רב, תזה משפטית סדורה ובנויה לתלפיות. היא הסבירה לשופטים שלא ניתן לייצר סמכות עבורם לביטול חוקי יסוד, רק בשל חששות תיאורטיים ושאלות מופרכות על חוקים לחיסול הג'ינג'ים או על שלילת זכות הצבעה לנשים. היא הצליחה להימנע מליפול למלכודות הרטוריות השונות שהציבו בפניה השופטים. אמרה בקול רם וברור שבית המשפט אינו מוסמך לבטל חוקי יסוד. היא גם נמנעה מלפרש עבור בית המשפט את חוק הלאום באופן שייטול ממנו את כל משמעותו. היא אפילו רמזה לשופטים בעדינות אך בתקיפות, שנטילת סמכות לביטול חוקי יסוד במקרי קיצון, תגרום לשופטים לזהות מקרי קיצון בכל יום, תוך השוואת השופטים לילדים שאינם עומדים בפני הפיתוי לממתק.

אולם לבסוף, המעמד שבו נציגת הכנסת עומדת ומנסה לשכנע את שופטי בג"ץ שלא לפסול חוק, ממצב וממסגר את מערך היחסים בין הרשויות באופן שגוי ופסול. הכנסת לא אמורה להתדיין בפני בג"ץ על תוקף חוקיה. נציגת הכנסת לא אמורה לבקש משופטי בג"ץ דבר. היא אמורה לדרוש. היא אמורה להודיע להם שלאור הצהרת האמונים שלהם למדינת ישראל ולחוקיה, עליהם להצדיע לחוק היסוד ולקבל אותו עליהם בהכנעה.

הנוכחות והשותפות במעמד הפרת האמונים הזה היא כישלון לכנסת ה־32. נקווה שהכנסת ה־42 תביא את התיקון המיוחל.