חיים משבוע לשבוע
חזרות, כאן 21:15 ,11
ההצלחה של "חזרות", שאוטוטו סוגרת עונה, היא לא טריוויאלית בכלל. הסדרה הכל כך אינטימית הזאת מצליחה להביא קולות כל כך אמיתיים למסך, עד שאי אפשר שלא להתייחס אליה. נדמה שבאותה מידה שהסדרה טובה, גם הקהל קצת למד להעריך יותר את התוצרת המקומית )אולי בעקבות הצלחות אחרות(, ולהסתכל במה שיש בקנקן.
סיפור המסגרת הוא של איריס ותומר )נועה קולר וארז דריגס(, שהם זוג שגם עובד יחד בתיאטרון. הוא במאי והיא מחזאית, וש ניהם לא יכולים להפריד בין החיים האישיים לחיים המקצועיים שלהם. המחזה שלהם, שנכתב מסצנות אמיתיות בחייהם, התקבל לתיאטרון רגע אחרי שהם חווים משבר בזוגיות ונפרדים. הסיפור האמיתי לא רחוק מהמציאות: נועה וארז הם אכן אקסים ששיחקו בעבר בהצגה "אחד+אחת" שעלתה בתיאטרון גשר. יש כמה מרכיבים שהופכים את "חזרות" לראויה לכל הבאזז סביבה. ליהוק - נועה קולר היא סיפור הצלחה גדול בשנים האחרונות בתעשייה המקומית. היא הצליחה, בזכות עבודה קשה והצגת יכולות ורסטיליות, להיכנס לעורן של דמויות מגוונות. בפרק 7 עפר )איתי תורג'מן(, בסצנת מיטה עם איריס, אומר לה "את יודעת איך אני יודע שאני אוהב אותך? כי את לא כוסית". קולר יודעת שהיא לא דוגמנית. יש לה לוק של השכנה ממול, והיופי שבה מתגלה ברגע שהיא מתחילה לשחק. היא מדברת כמו שאתם מדברים, ומתעצבנת ועצובה כמו שאתם עצובים, וההרגשה היא שזה מוכר ואמין. צריך להודות: קולר היא הדבר הכי אמיתי על המסך שלכם כרגע - אי אפשר שלא להתאהב בה. וארז הוא בדיוק המקבילה הגברית שלה. אין לו מניירות, הוא מביא את התסכולים והבלבול של תומר הכי לפנים שיש. ככה נראית זוגיות במשבר, ככה נראים אנשים שרוצים ושונאים לעבוד ביחד, וזה פשוט נפלא.
הזוג שמגלם אותם בהצגה הוא גם ליהוק מצוין: אגם רודברג, בתור מיה, מגלמת שחקנית סדרות שרצתה תפקיד גדול בתיאטרון ונפלה על ההצגה הזאת. ואיתי תורג'מן, שמכור למין ולא מוכן להודות בזה. שניהם מביאים קונפליקטים יפים למסך ומוסיפים צבע לסי פור. כל סצנה עם יבגניה דודינה, שמגלמת את מנהלת התיאטרון הדיקטטורית, היא תענוג לעיניים ומוזיקה לאוזניים. ושמיל בן ארי, בתור השחקן הוותיק בתיאטרון, מוציא בהפוך על הפוך את הכביסה המלוכלכת של מאחורי הקלעים של עולם הבמה בצורה נהדרת.
תסריט - "חזרות" היא פאזל של רגעים קטנים שמחוברים יחדיו בידיים מיומנות. קולר, דריגס ואסף אמיר, שגם מפיק את הסדרה, הצליחו לכתוב סיפור שיכול היה להיות משעמם וצפוי, והפכו אותו ליצירה מעניינת, שמביאה את החיים למסך ויוצרת ציפייה לפרק הבא, למרות שאין קליף האנגר שיבנה מתח להמשך. הם ויתרו על הקלישאה שרק צד אחד רודף אחרי הצד השני, והעדיפו את החיזורים ההדדיים הקטנים, את משחקי האגו ואת הרגעים שבהם סיפור האהבה מונח בצד כדי לתת לו להגיר מתוכו את המרירות בטרם יהיה מוכן להגשה.
"חזרות" הוא עוד ניצחון של כאן, שסוגרת שנה מצוינת, ובעיקר ניצחון ליצירה המקומית. היא עוסקת בעולם התיאטרון - מקום שאפשר לראות רק מבחוץ מאז פרוץ המגיפה. בתקופה שבה תחום התרבות בסכנת הכחדה, היצירה המקומית בטלוויזיה מוכיחה עד כמה היא האוויר לנשימה לאנשי התרבות ולנו, הצופים, שחיים מסגר לסגר.