גותיקה למתחילים
כבר בפסקה הראשונה של "יונקי הדבש" מאת אמיר נעמן מקבל הגיבור, שחקן פורנו ישראלי שחי בברלין, מעטפה שמכילה סהרוני ציפורניים. הפתיחה היא אות לבאות – הספר גדוש בפרטים מזוויעים מהסוג הזה: על רקע הנוף האורבני האפלולי של סצנות האנדרגראונד בברלין ובלונדון, נעמן מתאר את מה שמתרחש לצד ובתוך מאורות הס מים ומועדוני המין כמסכת של חולי, גרוטסקה וריקבון עתירת שלוליות דם, גופות, מרתפים ואיברים חתוכים.
אבל למרות הזוועות שגודשות אותו, אי אפשר לקרוא את הספר הזה, ליתר דיוק ספרון 123) עמודים בסך הכל(, כסיפור אימה. קשה אפילו לומר שהוא מפחיד או מותח. יותר מכל דבר אחר, "יונקי הדבש" נקרא כסדרה של קריצות משועשעות למסורת הספרותית הגותית, וב ראשה לאדגר אלן פו ולמרי שלי - כולל מפגש חטוף עם המפל צת המפורסמת - דרך שפע של פרטי ממורביליה שישמחו את חו בבי הז'אנר. אם "פרנקנשטיין" של מרי שלי התחיל להיכתב במסגרת תחרות בין ארבעה חברים משועממים שנאל צו להיסגר בבית האחוזה שבו התארחו למשך כמה ימים גשומים בשנת ,1816 "יונקי הדבש" נקרא כאילו גם הוא נכתב כשעשוע לימות הקור והבידוד, משהו שבין אקספרימנט בגותיקה לחי דון הומוריסטי שאינו מחסיר כמעט שום מחווה לספרות הז'אנר, כולל העורבים שמגיחים לפתע פתאום מפינה אפלה.
מה שמניע את "יונקי הדבש" הוא לא הרצון לספר סיפור. החוט העלילתי רופף ורצוף תפניות קפריזיות, והגיבור מרפרף בשלוות נפש על אוסף של אירועים מזעזעים ביזאריים, עד שאפילו העו בדה שהיה שותף לרצח אכזרי של נער ערבי חף מפשע מתוארת כלאחר יד וחולפת ללא רושם. לא סיפור אחד כלשהו הוא במוקד העניין כאן, אלא המרחב הספרותי הגותי כולו, והאפשרות לקחת חלק במערכת הקודים המזוהה איתו - מהדימויים, דרך המבנים העלילתיים המשובשים ועד לשפה המוגבהת, החגיגית והמוזרה, שהמספר מאמץ אותה מתוך מודעות מלאה למלאכותיות שלה.
הגיבור, שעוסק למחייתו בהופעות מין ובמתן שירותי מין בתשלום )"אינני נראה, כמו שאומרים, אינטלקטואל צמא ידע", הוא מעיר בסרקזם(, הוא נוסף על כך גם אוהב ספר שמתחמק למועדון כמה שעות לפני תחילת הופעת המין בכיכובו כדי להספיק לקרוא עוד קצת. אבל יותר מכל ספר אחר שהוא קורא, ליבו כרוך עדיין אחרי ספר אחד ויחיד בשם "יונקי הדבש" שנכתב על ידי הסופרת העברייה הנשכחת )והפיקטיבית( דבורה דה שליט בשנות ה 50 באנגליה ופורסם בישראל מאוחר יותר. מאז מצא את הספר בנעוריו בספ ריית הוריו -הוא מתואר כאן בלקוניות בסך הכל כ"ספר הרפתקאות וריגול לגיל הנעורים" - הוא שב וקורא בו לאורך כל חייו.
סוד הקסם של הספר האנגלי עברי הנשכח, המהלך קסם על הגיבור ועל חברי הנעורים שלו, הוא שאף אחד מהם לא זוכה לקרוא את סופו. דפיו האחרונים של הספר נתלשים ממנו בכל מיני נסי בות מופרכות כמו סופת ציקלון או תאונת טבי עה טרגית, והיעדר הסוף מותיר אותו חסין מפני פורקן ומיצוי, בניגוד לתשוקה המינית המתכלה, הרודפת אחרי פורקנים קלים, שהגיבור עסוק בה לפרנסתו בשגרת יומו: "בכל פעם שאני מגיע לפורקן אני מתאכזב, כי חוויית הפורקן מזכירה לי את החוויה ההפוכה מהקריאה בספרה של דבורה דה שליט, אשר מעולם לא הגיעה לפורקנה".
נעמן מממש את התשוקה לספרות חסרת פורקן בכתי בה שחוגגת את האינפנטיליות שלה, פורקת כל עול של בגרות או אחריות סיפורית ומתאבלת על הקסם האבוד של גיל הנ עורים, לפני שהחיים התקבעו במסלול בעל תכלית וסוף. כפי שכותב על גב הספר עודד וולקשטיין, שספרו "הסבך" קרוב מאוד ברוחו לזה של נעמן: "גדילה היא בגידה הולכת ונמשכת בילדות, ולא תמיד הילדות סולחת". האימה האמיתית ב"יונקי הדבש" היא לא בשפע הגוויות המרקיבות ושיסופי הגרונות, אלא היא נקמת הילד שהיה בילד שהתבגר על מה שקלק לה התבגרותו, כך שכל מה שנותר לילד משכבר הוא להטמין בתוך עולם נעוריו שהתקלקל גרעין רדום של אימה.
לכן הבוסריות המובהקת של "יונקי הדבש" לא קשורה בהכרח לעובדה הטכנית של היותו ספר הביכורים של נעמן )וגם הספר הראשון שרואה אור בסדרת הפרוזה של הוצאת טנג'יר(, אלא היא בוסריות מכוונת, עקרונית, מודעת לעצמה, עד שהתחושה היא כאילו הספר עוטה על עצמו את הבוסריות ברצינות רבה מדי. המאמץ של "יונקי הדבש" לדבוק בספרות הגותית כשעשוע אינט לקטואלי ולהסוות או להבליע את הממדים המ שעשעים פחות שבו )למשל, את העובדה שהספר עוסק בעצם במערכת ספרותית עברית שנוצרת ונצרכת מחוץ לישראל, שעימה נמנים הן המספר והן הסופרת האהובה עליו( מעלה באוב את השאלה הוותיקה למה בעצם אין עדיין ספרות אימה עברית שלוקחת את עצמה ברצינות, שבאה להפחיד, ואת התהייה אם יש סתירה בין המיקום הארץ ישראלי, מזרה האימה כשלעצמו אולי, לבין ספרות אימה עברית שלא פוחדת מפחדיה.
אמיר נעמן / יונקי הדבש, הוצאת טנג'יר, 123 עמ'