כמה טוב שבאנו הביתה

אתמול לפני 125 שנה נולד הקולנוע. ייתכן שהחודש הוא נולד מחדש. הדילוג של סרט הפעולה עתיר הת קציב "וונדר וומן "1984 ושל "נשמה", סרט האנימציה החדש של פיקסאר, ושל כל סרטיה העתידיים של חברת האחים וורנר, על בתי הקולנוע ושיגורם ישירות אל מסכי הצפייה הביתיים, הוא מהלך המשנה את הדנ"א הבסיסי של האמנות השביעית, צעד המערער על אחד ממאפייניה הבסיסיים: הצפייה ההמונית המשותפת.

כשהוקרנה בבית קפה קטן בפריז, בליל ,28.12.1895 שרשרת סרטונים קצרה פרי מצלמתם של האחים אוגוסט ולואי לומייר, לא היתה זו הפעם הראשונה שבה הוקרנו "תמונות נעות". בארה"ב כבר התנסה היזם הבלתי נלאה תומס אלווה אדיסון ביצירתה של אשליה ויזואלית דומה, אך הוא עשה זאת בדל"ת אמותיו בלבד.

בצרפת נברא הסרט כאירוע פומבי. כחוויה קולק טיבית המייצרת שותפות רגשית. העולם שהשתקף מן המסך הגדול גרם לצרכני הקרואסון להשתנק בצוותא. לצחוק ביחד, להיבהל ביחד, להתרגש ביחד. באדיבות המדיום האמנותי החדש חוו זרים גמורים חוויה אנו שית משותפת. בבתי הקולנוע הגדולים התהוו אינס פור קהילות זמניות עם ירידת האור באולם והתפוגגו בריצוד הכותרות. קהילות אלה, בדומה לאחרות, חדלו מלהתקיים עם בוא הקורונה וכעת, על אף גילו המת קדם, מתגלה כי גם הקולנוע מבקש לחזור אל הבית.

קשה שלא לחשוב על גורלם של בתי הקולנוע בשנה האחרונה כדומה עד מאוד למצבם של בתי הכנסת ובתי הספר. המבנים העצומים עצמם סגורים, אך הפעי לות שהתקיימה בהם לא חדלה. התפילות יצאו מבתי הכנסת אל המרפסות והרחובות, ותאוות הידע מצאה את סיפוקה גם בחדרי ילדים ובגנים ציבוריים פתו חים. המוסד עצמו, בית הספר או בית הכנסת, התגלה כמשני לרעיון שאותו אירח. התפילות והלימוד לא נשארו מאחורי השער הנעול, והן פרשו כנפיים ומצאו משכן מחודש במרחב הביתי "עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים".

בד בבד, וללא כוונת מכוון, הוביל איסור ההתקה לות להעלאת קרנן של המסגרות הביתיות המצומצמות והמורחבות. מנייני הרחוב העניקו נופך מחודש לתפילה המשפחתית והפכו אותה לנגישה גם עבור רבים אשר לא חצו מפתן של בית כנסת זה עידן ועידנים. בצד הקושי, הוביל גם הלימוד הביתי לחידושו של הדיאלוג הלי מודי בין הורים לצאצאיהם. מתוך כורח שיש בו רצון, נאלצו ההורים להיות מעורבים יותר בתהליך הלמידה, ובצד הטרדות היה השיח הלימודי למרכיב בסיסי באוצר המילים הבין דורי המתחדש.

אך יותר מכל, מספקת התקופה הנוכחית עדנה מחו דשת לבית עצמו. יותר מדי זמן מתפקד הבית המוד רני כ"בית שינה" וכ"דירה להשכיר". החינוך, התפילה והתרבות, המרכיבים היוצקים תוכן לחוויית הביתיות והמעניקים לכל בית את ייחודיותו המשפחתית, הועברו זה מכבר, באדיבות אורח החיים האינטנסיבי שאימצנו, ל"מיקור חוץ". אט אט התרוקן הקן מערכיו הרוחניים והתרבותיים וה"בית" היה ליותר מדי House ופחות מדי .Home כעת, בשל ההסתגרות הכפויה במרחב הביתי, אנו נזכרים כי בית הספר, בית הכנסת ואף בית הקולנוע אינם באמת "בתים", ובית אמיתי יש רק אחד. החודש מצטרפת אל המארג התרבותי משפחתי גם התרבות הקולנועית. כמה טוב שבאנו הביתה.

בשל ההסתגרות הכפויה במרחב הביתי אנו נזכרים כי בית הספר ובית הכנסת אינם באמת "בתים". החודש מצטרפת אל המארג התרבותי משפחתי גם התרבות הקולנועית

יובל ריבלין