מנדט ְלִמי? מנדט ְלָמה?

הפוליטיקאים אדישים למיאוס הציבורי כלפי מי שמתיימר להנהיג בלי תפיסה מגובשת; אך אם תימשך המגמה הנוכחית, היא עלולה לקעקע את האמון בשיטה הפוליטית

הבחירות הקרובות מאיימות להזיק לא רק בשל הבזבוז הכספי ומחמת השיתוק הפוליטי. הן עלולות גם לפגוע באמונו של הציבור בכושר הפעולה של המשטר הדמוקר טי. בבחירות אמור הציבור להצביע על עדיפויותיו בדבר מדיניותה של הממשלה, אך הפעם, כמו בשלושת הסי בובים האומללים הקודמים, לא נדון ולא יידון ברצינות שום נושא ענייני. לא רק שהציבור לא יבחר בין חלופות ברורות; הדעת נותנת שהממשלה שתיבחר לא תדע מה לעשות עם המנדט שקיבלה, למעט צעדים הצפויים להציג אותה באור חיובי לקראת הסיבוב החמישי. אין דיון ציבו רי של ממש, וספק גדול אם המתחרים מקדישים מחשבה לאחריותם מעבר לעיסוקם בשמירת השלטון או בהשגתו. באין חזון - ייפרע עם.

מערכת הבחירות עוסקת בפרסונות, ברכילות ובפיקנ טריה, בשעה שישראל נדרשת להכרעה בשלושה נושאים חשובים - אחד פנימי, אחד ביטחוני ואחד מדיני. לכולם ממדים ערכיים, חברתיים ופוליטיים. עליה לבחור איך לשקם את הכלכלה, איך להתמודד עם איראן ושלוחיה ואיך להתנהל עם ממשל אמריקני נוח ומבין הרבה פחות מקודמו.

השיקום הכלכלי אינו מתמצה בהחזרת המשק לפעילות. הוא מחייב הכרעות חברתיות דיפרנציאליות ופותח בפני ישראל הזדמנות לרפורמות יסודיות שניתן לבצע רק בזמן משבר עמוק. כך, למשל, מאפשרת מערכת הפיצוי על נזקי המגיפה בתנאים של מחסור במשאבים להעדיף שלב בי ניים של עבודה מסובסדת על פני בטלה המזכה במענקים. כך, למשל, ניתן, בהכוונה מחושבת של שיקום סקטורים, לאפשר מודרניזציה של שוק העבודה שנחסמה עת ארו כה על ידי אינטרסים משוריינים. כאן נדרשות הכרעות חברתיות וערכיות בדבר הפניית המשאבים הממלכתיים באופן שיצמצם ריכוזי אבטלה על פי מאפייני גיל, עדה, מגזר או מקום מגורים בפריפריה.

ההתמודדות האלימה בסוריה ובמערב עיראק עם האתגר הביטחוני של איראן ושלוחיה זכתה בתקופת טראמפ לגיבוי מלא של ארה"ב. הגיבוי הזה תרם להרתעת איראן מתגובה מקפת לתקיפות ישראל, שהתנהלו ללא עלות אסטרטגית של ממש. כל אלה אפשרו גיבוש הסכמה לאומית מלאה בישראל על המוקד העיקרי של "המערכה שבין המלח מות". לקראת אפשרות של החרפת התגובה האיראנית, בהנחה שחתירתו של ביידן לחדש את הסכם הגרעין תחליש את הגיבוי האמריקני, יש צורך לגבש מדיניות בתנאים שההסכמה הלאומית הזו לא תתמיד.

לנוכח שיבתם הצפויה של ביידן ואנשיו לעיסוק בשא לה הפלשתינית, חשוב לגבש בירושלים סדר עדיפויות בין העניין האיראני לבין הפלשתיני, בהנחה שחיכוך עם הממשל בשניהם יקשה להתמקד בעיקר. כבר עכשיו חשוב לשקול את המאזן הזה ולהימנע מהצהרות נמהרות בימי הבחירות, שיצמצמו את מרווח התמרון המדיני אחריהן.

נראה בינתיים שהפוליטיקאים מכל האגפים ממעיטים בחומרת האיום של מיאוס הציבור כלפי מי שמתיימר להנהיגו בלא תפיסה מגובשת של מדיניות בנושאים הלאומיים העיקריים ובלא דיון ציבורי בעדיפויותיה. אם תימשך המגמה הנוכחית, היא עלולה לקעקע את האמון בשיטה הפוליטית מעיקרה. המיאוס מסוכן למנהיגים עצמם ולדמוקרטיה הישראלית.

לפני 90 שנה תאר ביאליק מיאוס כזה: "ְרִאיִתיֶכם וּשׁב ְבּקֶֹצרֶיְדֶכם וְּלָבִביַסףִדְּמָעה/ֵאיָכהַדלֶֹּתםִפְּתאֹם,ֵאיָכה ֲחַדְלֶתּםֶיַשׁע/ ֵאיָכהֶנֱעַזְבֶתּם ָבָּדד,אְֹבֵדי ֵעָצה וְּנִתיָבה/ ְללֹא ְמחוֵֹנן וֵּמִשׁיב ֶנֶפשׁ וְּללֹא ְמכוֵֹנן ָצַעד". את השיח הפוליטי תיאר כ"ִזְרַמת ִמ ִלּ ים ְנב וּב וֹ ת,ִמְזַרת מוֹ ץוְּנעֶֹרת". זה נוגע לא רק לפוליטיקאים, בממשלה ובאופוזיציה, אלא גם לעיתונאים, ליועצי בחירות ולמפגינים. עליהם להיזהר פן יתקיימו בהם דבריו של המשורר על "ַלֲהַקת חוְֹרֵצי ֵעט ְוָלוֹשׁן", שחלקם "ֲאכוֵּלי ַמְשֵׂטָמה וְּמֵזי ִקְנָאה" והגרועים שבהם מבקשים "ְלַסְכֵסְך ֶאְתֶכם ִאישׁ ְבָּאִחיו/ וְּלַהֲאִכיְלֶכם ֶאת ְבַּשְׂרֶכם/ וְּלַפֵגּל ֲעֵליֶכם ָכּל קֶֹדשׁ ְבֶּהֶבל ִפּיֶהם וְּבַמַגּע ֶאְצָבָּעם". לפני שכל אחד מאשים בכך את זולתו, ייטול קורה מבין עיניו.