מי הזיז את הלאבנה שלי
לפני כמה ימים כתבתי ברשת שיש לברך על שיתוף הפעולה הנרקם בין נתניהו למנסור עבאס. "מנסור עבאס הוא קול חדש שמעורר תקווה עצומה... לא מחרים את המפלגות הציוניות. מושיט יד לנתניהו, וטוב שנתניהו הושיט יד בחזרה". בפיד ימין קיבלו את דבריי בחום, מייד נבין למה. בשמאל, לעומת זאת, הזדעזעו עד העצם. חלק לעגו, בבורות, על הנכונות ה"פתאומית" לחבק ערבים, ואחרים הסבירו, ברצינות תהומית, שמנסור עבאס הוא אסלאמיסט קיצוני שאין לשתף עימו פעולה.
השמאל הישראלי כל כך תקוע בתיבת התהודה שלו, כל כך משוכ נע בבעלותו המוחלטת על "הערבים", שהוא מפספס, כהרגלו, את זרמי העומק בשיח הפוליטי בכלל, ובחברה הערבית בפרט. מנסור עבאס הוא נציג לסנטימנט הולך וגדל, המעוניין לראות פוליטיקה פרגמטית ושוב רת מוסכמות. מי שמקשיב לקולות שמשמיעים, מגישות שונות, פעילים וכותבים כמו יוסף חדאד, נאיל זועבי או ענאן ווהאבי, לא מופתע. הזרם הזה מקבל מענה חם ומחבק בימין, ולא מהיום, והשמאל, כרגיל, המום.
זאת משום שמודל היחסים היהודי ערבי היחיד שהשמאל שוחר הדו קיום מוכן לקבל מגולם באיימן עודה: קדימות מובהקת לאינטרס הפלשתיני, החרמת מפלגות ימין, דקלום סיסמאות על מדיניות "ההסתה והשיסוי" של נתניהו ונאמנות בלתי מעורערת למפלגות השמאל. אלה הגבולות המותרים של השותפות היהודית ערבית לפי השמאל.
אלא שבמציאות שבה הולך ומתבסס מעמד בינוני ערבי בעל נוכחות ומשקל בהשכלה, בתרבות ובכלכלה בישראל, ובעולם שבו השינוי הח ברתי הזה קורה תחת שלטון ימין, המודל הזה נחשף יותר ויותר בטבעו האנכרוניסטי. ומי שבועטים בו ראשונים הם הערבים עצמם. אזרחים רו צים פתרונות לבעיות בוערות וערוצי התקדמות אפקטיביים - ואין להם בעיה לקבל אותם גם מראש ממשלה ימני.
התגובה ההיסטרית של השמאל מול שיתוף הפעולה בין הימין לעבאס היא המשך טבעי לקבלת הפנים החמוצה להסכמי השלום האחרונים. קודם הימין גונב להם את המונופול על השלום, ועכשיו הוא מתנחל להם בטרי טוריה של הדו קיום? מה עושים? בועטים בשלום שהימין מביא, ופוצחים בדה לגיטימציה למנסור עבאס. נאמנים לדרכם, הם מטילים רפש בריוני גם בערבים שאינם סרים למרותו של איימן עודה, כמו יוסף חדאד המתויג בטוויטר כ"ערבי מחמד", או בפובליציסטים ימנים, כמוני, שלא מוכנים להיכנס בצייתנות למשבצת "הימנית הגזענית".
ז'בוטינסקי, אבי הימין הרוויזיוניסטי בישראל, העמיד חזון של אינט גרציה חברתית ואזרחית בין ערבים ליהודים; חזון שבו החברה הערבית שומרת על ייחודה הדתי ומטפחת את מורשתה התרבותית, אך לא מנוכרת למדינה ופועלת בתחושת שייכות מלאה. שבעה עשורים אחרי, החזון הזה אולי מתחיל, בעדינות, לקרום עור וגידים.
אופטימיות מוגזמת? אולי. אבל דבר אחד בטוח: בהתמדה ובמידה לא מבוטלת של הצלחה, הימין מזיז לשמאל האליטיסטי את הגבינה שלו, גבינת השלום והדו קיום. עכשיו, כשהמהלך הזה מקבל מענה חיובי מתוך החברה הערבית - השמאל מאבד עשתונות. הזיזו לו את הלאבנה.