כ "אבנים עם לב אדם"
חצי שנה לאחר שהפזמונאי יוסי גמזו הלך לעולמו, רואה אור "עמוק בלילה עמוק בירושלים", ספר פואמות עם דגש על כתיבתו החברתית ● ממלחמת ששת הימים ועד מחאת האוהלים, "גמזו לא איבד את האמת הפנימית שלו כמשורר", אומר חוקר המוזיקה דודי פטימר
״ועד היום, כמו מול ַׁשְועֹות נבואתו של ירמיהו אין סדקי תכלת התבונה בין ענני השחור נבעים ועד היום מריץ אותנו עיורונו של צדקיהו ריצת אמוק בתוך מחשך עמוק של מערת ִעְוִעים – את ישמעאל ואת יצחק גם יחד, שאינם זוכרים כי מאותן אבני חומות עצמן ניתן לבנות גשרים״ ך מסתיים אחד הפרקים בפואמה הדחוסה והגועשת של יוסי גמזו, שנכללת בספר ״עמוק בלילה עמוק בירושלים״ (הוצאת צבעונים). גמזו הקדיש את היצירה לחללי חטיבת הצנחנים שלחמו בירושלים ,1967־ב אולם אף שהיא מחולקת לשערים הנושאים את שמות שעריה של העיר העתיקה, ברור כי הפואמה אינה עוסקת רק בירושלים ולא רק במלחמה ההיא. גמזו כותב על חברה שבה לא זוכה ולו דור יחיד ״באותו נס חדפעמי של פטור משפך כל האדום אדום הזה, שבו אבות אומרים קדיש על ילדיהם ולא להפך״, על אב ״שלא זכה לראות איך בנו שלו, שנה אחר שנה, יותר דומה לו בעיר הזאת שלא חוברה יחדיו״ וגם על האופן שבו ״נפרטו שנאות עולם לשלל ולּוטות... ודת־לא־דת משמשנית, מורעבת, חמדנית, נוכסת/ שהיא דתם של המוכרים והקונים״.
הספר, הרואה אור כחצי שנה לאחר שגמזו הלך לעולמו בגיל ,81 מלווה באיורים של מרדכי דריאל. הפורמט האלבומי שבו עוצב הספר עשוי לשמש עבור מי שמכירים את גמזו כפזמונאי האחראי למספר רב של להיטים בזמר העברי, הצצה לכתיבתו של גמזו המשורר.
״עמוק בלילה עמוק בירושלים״ רחוק מלהיות פרסום ראשון של שירתו העמוקה, בעלת הגוון הביקורתי החברתי־פוליטי. בראשית דרכו ערך גמזו את כתב העת לספרות ״אופק״, ופרסם בו מחזורי שירה, תחת שם בדוי. בהמשך פרסם שירה בכתבי עת תחת שם העט ״פ. קול״, וכן תרגם סונטות של שייקספיר, שירים של ארתור רמבו, נלי זק״ש, אלן גינסברג, איציק מאנגר ולאונרד כהן. בשנת ,2014 לאחר שהפואמה ״היום בו פרץ הר הגעש״ - קינה זועמת על הפערים החברתיים, העוני והניצול, ומותו של חלום החברה השוויונית והאמפתית שבבסיס הקמתה של המדינה ״אפי־ התפרסמה בכתב העת ריון״, תיאר חוקר הספרות פרופ׳ לב חקק את כתיבתו כ״געש של אכזבה מנומקת בדרך שירית״.
חקק הפליג וציין כי ״יוסי גמזו מתגלה כהר געש שאין להתעלם ממנו״.
הסופר והמתרגם יואל נץ כתב עליו אז כי כאחד המשוררים האחרונים הדבקים בשירה שקולה ומחורזת, הוא ״מפליא להתאים את נושאי יצירתו לטכניקות שונות ומגוונות... כשם שפסל בוחר בשיש, בעץ או בארד בהתאם לנושאי פיסולו״.
דחיפה מאלתרמן
גמזו זכה להכרה ממסדית וגם בפרסים, אולם ייתכן כי המרחק מן הזירה הספרותית במהלך עשרים שנה שאותן בילה בארה״ב ובאוסטרליה, בהוראת ספרות עברית באוניברסיטאות שונות, הביא לכך שבתודעה הציבורית הוא התקבע דווקא כמחברם של ״סימן שאתה צעיר״, ״זוהי יפו״, ״לי ולך״, ״מה הוא עושה לה״, ״איפה הן הבחורות ההן?״, ״סתם יום של חול״ ופזמונים רבים נוספים שהושרו על ידי להקת הנח״ל, להקת גשר הירקון, אבי טולדנו, גידי גוב, אילנית, יהורם גאון ואריק איינשטיין. שלושה שירי זמר משלו - ״בשערייך ירושלים״, ״הכותל״ ו״ירושלים של שלום״ - נכללים גם בספר החדש, לדבריה של העורכת ד״ר לאה צבעוני, על פי דרישת גמזו.
גמזו נהג לספר כי הדלת מעולם הפזמונאות אל השירה ״הכבדה״ נפתחה עבורו בזכות היכרותו עם משוררים כמו אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, אבל הפגישה המכוננת והגורלית בחייו הספרותיים היתה פגישתו עם אלתרמן. גמזו הצעיר, חייל משוחרר שהיה אחוז אימה שמא שאיפותיו הליריות אינן תואמות את כישרונו, ביקש להיפגש עם המשורר הנערץ עליו, כדי שהלה יחווה דעה. אלתרמן התפעל ודחף את גמזו להוציא לאור ספר שירים ראשון בהוצאת ״מסדה״. מאז לא הפסיק לכתוב: סאטירה, פזמונים ושירה. הווירטואוזיות הלשונית שלו ניכרת בכל הסוגות הללו, ובעיקר בפואמות שלו, שכולן - החל בזו המוקדשת למחאת האוהלים, עבור בפואמה לציון 100 שנה להולדת אלכסנדר פן ועד ״עמוק בלילה עמוק בירושלים״ בלי־ נוגעות במצוקות הקיום כאן ועכשיו. גמזו הוציא בעבר לאור גרסה של ״עמוק לה עמוק בירושלים״ בסידני, אוסטרליה, מלווה באיורים של הצייר הנודע יעקב שטיינהרט - הודות לתרומה שקיבל - ומאז ניסה לגייס כספים כדי להוציאו לאור גם בארץ. צבעוני החלה לעבוד איתו לפני כשנתיים, ונרתמה לגיוס הכספים הנדרשים (שהגיעו לבסוף מקרן רבינוביץ׳) לאחר מותו, כי בעיניה ״מדובר באפוס ענק ומיוחד, שירה עברית במיטבה״. צבעוני, בלשנית ועורכת, אומרת שלגמזו היה קול ייחודי בשירה העברית, בין השאר "בזכות העושר התרבותי שלו ועומק ההסתכלות שהביאו אותו לייצר חרוזים, מקצבים וצירופים נדירים".
"הוא נשאר ילד"
גם מרדכי דריאל, שאיוריו מלווים את המהדורה הנוכחית, נשבה בקסם השירה של גמזו. דריאל, פרופסור לכימיה שעסק כל חייו במחקר בקריה למחקר גרעיני בנגב, החל לצייר בגיל מאוחר והופתע מפנייתו של גמזו. "הוא התחבר לעבודות שלי, שהן קודרות ואפלות", הוא מספר, ״מעולם קודם לא איירתי שירה, ציירתי רק מהגיגי ליבי, אבל כשהתחלתי לקרוא את הפואמה, מצאתי שהיא מהדהדת בתוכי״.
דריאל, בן ,80 בן דורו של גמזו, יצר את האיורים בטכניקה מעורבת: ציור באצבע בתוכנת ציור של האייפד, צילום ועבודה במכחול על קנווס. התקשורת ביניהם היתה בעיקר טלפונית, בשל מגיפת הקורונה, וכשהבין שהוצאתו לאור של הספר מתעכבת מטעמים כלכליים, דריאל עצמו מימן הדפסה של כמה עותקים, בפורמט פשוט, ומכר אותם במפגשים חברתיים שארגן "כדי לשלוח ליוסי כמה אלפי שקלים. כאב לי שלמרות הכישרון העצום שלו, הוא הולך ונעלם מהתודעה".
השדרן וחוקר המוזיקה דודי פטימר משוכנע שהיכולת הפואטית של גמזו היא שהפכה גם את הפזמונים שלו ליוצאי דופן. בעיניו אי אפשר שלא להתפעל מכתיבה שמשלבת שורות פיוטיות כמו "אבנים עם לב אדם" או "והרוח היתה אז עוברת/ כמטפחת, על מצח הנוף", עם סלנג כמו "זה נוער זה - זה בררה!" ומילות רחוב כמו "חתיכות" או "פצצות".
"שימי לב שכשהוא כותב על נשים שהן חתיכות, הוא גם מייחס להן כוח, הן לוחמות שנושאות אקדח פרבלום והן אינטליגנטיות וקוראות את פושקין", מדגיש פטימר, "גמזו שילב בין שפה גבוהה ורוחב אופקים להומור ועממיות, בלי לאבד את האמת הפנימית שלו כמשורר.
"גמזו כתב לאריק איינשטיין את הסולו הראשון שלו, 'השעות הקטנות של הלילה', אבל הוא סיפר לי שכשאיינשטיין ביקש שיכתוב לו מילים עבריות לשיר עם אירי שהוזכר בו וויסקי, גמזו אמר לו 'אני לא שותה אלכוהול, אז אכתוב על משהו אחר'".
פטימר מספר כי גמזו הציע לו לעבוד יחד על פרויקט שבו יעלו ליוטיוב את השירה שלו, מקוריינת, אך הם לא הספיקו להשלים את הרעיון. "סוד הכתיבה שלו היה בכך שהוא נשאר ילד. זה ניכר בשובבות של פזמוניו ובעומק של שירתו. הוא התלהב כמו ילד, ומעולם לא התעייף מיצירה".