ועכשיו אנחנו גם לא דמוקרטיים

זה לא לקח הרבה זמן לציניקנים בשמאל הפוליטי והתקשורתי לרכוב על המהומות בוושינגטון כדי להגיד משהו דווקא על הימין הישראלי. ח"כ יאיר גולן מיהר להצהיר: "המרחק בין טראמפ, פלישת המון מוסת לקונגרס והתנהלות נתניהו הולך ומתקצר". בוגי יעלון הוסיף: "האם זה עלול לקרות אצלנו? מזכיר שזה כבר קרה: נתניהו לא קיבל את תוצאות הבחירות". והפליא לומר, כרגיל, ח"כ אלי אבידר: "הפעם, נתניהו לא יכול להגיד 'לא שמעתי' כפי שאמר בעבר". ובתקשורת? "גם אצלנו זה עלול לקרות", הכריז רון בן ישי, ולמחרת הצטרפה גם סימה קדמון, במא מר שכותרתו "בקרוב אצלנו", והסבירה: "אל תגידו שאצלנו זה אחרת". לא מפתיע שמחולל הגינויים בימין נכנס לפעולה, שכן אם אינך מביעה סלידה מבריוני הקפיטול - את לכל הפחות שותפה למעשיהם.

כל מהומות ה BLM וניסיונות ההפיכה של אנטיפה, חודשים של אלי מות, ביזה והסתה ערב ערב - דבר לא דבק בשמאל הישראלי. להפך, סיקור יומיומי, המלווה באהדה מופגנת, הוצג כתיעוד חדשותי ראוי. גם החיקוי המקומי שחדר ל"הפגנות בלפור" - קריאות לאנרכיה, ביזוי סמלי המדינה, התארגנויות ממומנות היטב - לא זכה לגינוי. גם לא רגעי השפל של ההסתה, הקריאות האלימות, המיצגים שגבלו בהטרדה מינית, אפילו איומים מפורשים על חייהם של ראש הממשלה ובני משפחתו. כלום. להפך, כל מדורה בלב שכונה - דמוקרטיה במיטבה. וגם אם הקריאות היו "להפיל את הבסטיליה" ו"לגמור עם נתניהו כמו עם צ'אושסקו" ושאר רודנים שסו פם כלל לא היה דמוקרטי או טבעי - לא דבק רבב לא דמוקרטי בחבורה.

לעומתם, אלו שהלכו לקלפי לבחור בדרך דמוקרטית, שכיבדו את הכללים, שספגו ניסיונות פסילה של בחירתם במסלולים עוקפי דמו קרטיה - הם, דווקא הם, מסכנים את הדמוקרטיה. החיבור הזה, הכל כך הופכי למציאות, שבין מתפרעים שם והימין כאן, הופך לא רק את הקורבן לתוקפן, אלא מנסה לקבע נרטיב חדש כלפי הימין. זהו משחק של שיח. של גבולות גזרה ויכולת ביטוי. כאילו מישהו בא ועקר לנו מן הלקסיקון את היכולת להשתמש במילה "דמוקרטיה". פעם היה זה "לי ברליזם". והעובדה שאם אינך ליברל פרוגרסיבי על גבול הניהיליזם, אז אתה שמרן משיחי ומסוכן. לאחר מכן היה זה ה"שלום", שהרי אם אינך תומך במדינה פלשתינית ומתקשה לספוג את מחיר הדם, אתה לכל הפחות מיליטריסט מחרחר מלחמה. ועכשיו לקחו גם את ה"דמוקרטיה". כאילו היא ניתנה לקבוצה אחת מתוקף לידתה. והאחרת, גם אם תנסה ככל יכולתה, לא תזכה להכרתה.

תרגילי הדה לגיטימציה הללו אומנם כואבים, אך די דומים לאורך השנים. זה כלל לא משנה כמה "ממלכתיות" גילה בגין עוד באלטלנה, הוא תמיד היה עבורם "פאשיסט"; וזה כלל לא משנה כמה פעמים בחר שמיר ב"אחדות", הוא תמיד היה עבורם "טרוריסט"; וזה כלל לא משנה כמה הסכמי שלום יביא נתניהו, הוא תמיד יהיה עבורם זה ש"רצח" את השלום. ולכן, במקום להכפיף את עצמנו לשיח של יודעי הדבר, עלינו לזכור שהליברליזם, האחדות, הממלכתיות והשלום - הם נחלתנו. וכ מוהם, גם הדמוקרטיה.